שנת תש"ע | שבת פרשת ואתחנן

א.  השמחה המלווה את הזוכה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, בפעם

     הראשונה, מצריכה ברכת "שהחיינו"¹. העולה יחד עם בני משפחה, מברך
     "הטוב והמטיב".²

ב.  החושש³ ייקח פרי או בגד חדש, יברך עליהם ויכוון גם על עלייתו ארצה.

_______________________________________

1  א.  כתב הרמב"ם (ברכות פרק יא הל' ט): "כל מצווה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצווה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן כל מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצווה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון בנו – מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו"

הטור (או"ח סי' כב) כתב שהעושה ציצית לעצמו מברך "שהחיינו", והקשו למה לא כתב כך גם בהלכות תפילין, שהעושה תפילין לעצמו שיברך, שהרי הרמב"ם פסק שמברך גם בציצית וגם בתפילין? ה"בית יוסף" הביא את המהר"י אבוהב, הגורס שהטור פסק כתוספות (סוכה מו ע"א ד"ה העושה), שכתבו שלא יברך "שהחיינו" על תפילין וציצית, ואף לא על ברית מילה, אלא על מצווה שיש עליה שמחה ומזדמנת מזמן לזמן, ולכן אומר מהר"י אבוהב שדווקא בציצית מברך, אך לא מפני עשיית המצווה אלא מחמת קניית בגד חדש.
הב"ח (שם) תירץ שהטור למד כתוספות, אך על ציצית מברך משום שיש שמחה במצווה זו, לעומת תפילין שאינו שמח במיוחד: "דבציצית ודאי כיוון שעל ידה יזכור כל מצוות השם איכא שמחה בפעם הראשון כשלבשן, מה שאין כן בתפילין, כיוון שצריכין גוף נקי, ואיכא מורא ועונש ליכא שמחה". ואם כן, על-פי הב"ח יש לומר שהעולה לארץ ומקיים מצוות יישוב הארץ יברך שהחיינו, שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות (ספרי דברים ראה פסקה פ), ולא גרע ממצוות ציצית, שמזכירה את כל המצוות. כמו כן מעלות רבות מאוד נכתבו על ישיבת ארץ ישראל, ושקיום המצוות בחו"ל הוא מדין "הציבי לך ציונים", ולזכור איך לקיים את המצוות שלא ישכחו שמקומם דווקא בארץ ישראל, וכן "כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי ע"ב).

ב. השו"ע (יו"ד סי' רסה סע' ז) הביא את דברי הרמב"ם שמברכים "שהחיינו" על המילה, ושכך נהגו בארץ ישראל סוריה ומצרים, והרמ"א כתב שלא נהגו בארצות אשכנז לברך. על-פי הרמב"ם המוזכר, שמברכים "שהחיינו" על מילה ועל פדיון הבן כיוון שאינם תדירים ודומים למצוות הבאות מזמן לזמן, אפשר שגם מצוות יישוב הארץ בעולה חדש נחשבת למצווה נדירה. כדברים האלו כתב הראשון לציון הגר"י ניסים בספרו "יין הטוב" (סימן מז) ובזה דחו את סברת "הלב חיים" שמובאת לקמן הערה 3 אות ו.

ג. המקיים מצווה פעם ראשונה בחייו, גם אם אינה מצווה הבאה מזמן לזמן, היות שמקיים מצווה זו פעם ראשונה – מברך. כך מובא בגמרא (מנחות עה ע"ב): "היה עומד ומקריב מנחות – אומר שהחיינו וקיימנו". ורש"י ביאר שמדובר בכהן שלא הקריב מימיו. כיוון שמקיים מצווה זו בפעם הראשונה מברך שהחיינו. כן פסק ה"רוקח", וכך פסק הרמ"א (יו"ד סי' כח סע' ב) לגבי שוחט שמכסה את הדם: "מי ששוחט פעם ראשון מברך שהחיינו על הכיסוי".

ועיינו בליקוטי הראי"ה (לרב נריה, עמ' 140), שמספר שהרב קוק הכריע להלכה לאדמו"ר מגור לברך שהחיינו כשהפריש תרומות ומעשרות, כיוון שקיים בפעם הראשונה בחייו מצווה זו. כן מובא גם במכתבי האדמו"ר מגור (מכתב נח) מהנסיעה הראשונה. אם כן מי שעולה לארץ ומקיים מצוות יישוב הארץ בפעם הראשונה בחייו – יברך. (וטעם זה תקף לגבי עולה שלא גר בארץ מעולם).

ד. יש מקום לומר שעצם זה שעלה לארץ והתחייב עתה במצוות התלויות בארץ – יברך, שכן מצאנו בשו"ת "חתם סופר" (או"ח סי' נה), שכלות נהגו לברך בטבילתן הראשונה שנכנסות עתה למצוות הנשים טבילה, חלה והדלקת הנר (גם זה אם טרם התחייב מימיו במצוות התלויות בארץ, כמבואר בסעיף ג).

ה. הב"ח (טור או"ח סוף סי' כט) כתב: "לפענ"ד נראה דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות, דברכת שהחיינו שבאה על שמחת ליבו של אדם, יכול לברך אע"פ שאינו ודאי חייב לברך, דאינו עובר על לא תישא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחיינו עד הזמן הזה". מדברי הב"ח למדים ששמחה הנגרמת לאדם היא סיבה מספקת לברכת שהחיינו, ובעלייה לארץ, אם שמח בכך – יכול לברך. לדעת הגרנ"א רבינוביץ, הנימוק העיקרי לברכת "שהחיינו" הוא השמחה, ולכן אין ספק שיש לברך בעלייה הראשונה לארץ. ועיין בהערה 2.

ו. הרואה את פני חברו מברך שהחיינו (ברכות נח ע"ב), אומנם דווקא בחברו החביב עליו הרבה ושמח בראייתו (שו"ע או"ח סי' רכה סע' א). גם הרואה פרי חדש המתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו, כמובא בגמרא (עירובין מ ע"ב): "כי אתאי בי רב יהודה, אמר אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן". אמנם נהגו לא לברך עד שאוכל ממנו (שו"ע או"ח סי' רכה סע' ג), היינו היות שעיקר הברכה נתקנה על שמחת הלב, אזי גם הרואה פרי זה אצל חברו יכול לברך, אך מי שאין לבו שמח בראייתו אלא שמח באכילתו – מברך בשעת אכילתו, לכן נהגו לברך רק באכילתו (עיין ב"משנה ברורה" שם ס"ק י-יא). נפסק בשו"ע "בנה בית חדש או קנה כלים חדשים – מברך שהחיינו" (או"ח סי' רכג סע' ג). אם כן מברך בשעת הקניין למרות שלא השתמש עדיין, "שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן" (שו"ע סי' רכג סע' ד). אם הם דברים שאינם חשובים – לא יברך, שאין דרך לשמוח בהם (שו"ע שם סע' ו ו"משנה ברורה" שם).

לגבי בית חדש, כתב בשו"ת "לב חיים" (ג סי' נב) שאם יש לו חובות על הבית – לא יברך, שברכה זו נתקנה על שמחת הלב ואם יש לו חובות אין שמחתו שלמה. מצאנו בפוסקים שהרחיבו החיוב למקרים נוספים שמעוררים לשמחה, כגון מי שעלה לגדולה ונתמנה לרב או לפרנס על הציבור, או מי שהגיע לגיל שבעים שנה. מכל האמור עולה שברכת "שהחיינו" תלויה בשמחת הלב, ובעלייתו ארצה – אם שמח מאוד בכך יש מקום לברך.

נוסיף את לשון "השולחן הטהור" (סי' רכג סע' א), שהזכיר לברך על לידת בן, וסיים במילים אלו: "וכל אלו הם חובה לברך, והמיקל מקילין לו ימיו ושנותיו".

בקובץ "תורה שבע"פ" (יא עמ' נה-ס) התייחס הרב פוגלמן לדברי המגיה בשו"ת "לב חיים" (ג סי' לג), שכתב לא לברך משום שבית המקדש חרב ובטלה העבודה, ומתעורר בכי ויגון ואנחה, "ואם כן איך שייך לברך זמן, דמלבד דאין ליבו שמח, אדרבה יתעורר דאגתו בכל יום תמיד יותר ויותר מאילו היה דר בחו"ל". וכתב הרב פוגלמן שהיום כשעולים לארץ ישראל אין דומה לעליות הקודמות: "ברכת שהחיינו לעליה של ימנו למדינת ישראל היא ביטוי של שמחה והודיה לשומר ישראל על שאחר השואה של ימנו הוציאנו מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה והשיב אותנו לישראל המחודשת לארץ האבות והנביאים והחזיר לעמו ישראל את ירושלים עיר הקודש מקום המקדש והר הבית, שמיום חורבן הבית השני היה בידי זרים, ולכן על העולים כיום לישראל להודות לגואל ישראל בברכת שהחיינו. הראשון לציון הגר"י ניסים בספרו "יין הטוב" (סימן מז) הביא תשובת "הלכות קטנות" (לר"י חאגיז סימן קכ"ב) שנשאל אם העולים לארץ יברכו שהחיינו וענה שם "אפשר שבכלל הגומל הוא נכלל" ודייק מכך שאם לא היה מברך הגומל יש לברך שהחיינו. עוד כתב סברא חדשה שיש תועלת נפשית לעולה לארץ ואם על תועלת גופנית מברך כ"ש על תועלת רוחנית שמשיג בבואו לארץ ישראל, עיין שם בדבריו.

כל מקור שהבאנו לעיל אינו עומד בפני עצמו כמוסכם על הפוסקים להצריך ברכה, אבל בצירוף הנימוקים כולם – כתבנו לברך.

2  סברת הגרנ"א רבינוביץ, שכיון שכל המשפחה עולה יחד, הרי השמחה היא משותפת לכולם וכל אחד שמחתו גדלה בכך שגם השני עולה עמו. על כן יש לברך "הטוב והמטיב".

3  למרות המקורות והסברות שהובאו בהערה 1 מצאנו בדברי הפוסקים גם ההסתייגויות שנפרט להלן:

א.    על דברי הב"ח שהובאו לעיל בהערה 1 סע' א הקשה "ערוך השלחן" שמילה היא גם מצווה ששמחים בעשייתה, ובכל אופן לא מברכים לשיטת התוספות, ועיין ביישובו. וכן קשה שהתוספות עצמם (סוכה מו ע"א) כתבו שאין מברכים על מצוות ציצית. ואמת דהב"ח מתייחס לכך וכתב שהטור מצא בתוספתא שמברכין, אך קשה, שבתוספתא כתוב גם על תפילין (תוספתא ברכות פ"ו הט"ו). כמו כן לדברי הב"ח משמע שמברכים דווקא אם זו מצווה שהוזכר בש"ס לברך עליה, ועל יישוב הארץ לא מצאנו שכתבו לברך.

ב.    להגדיר את מצוות יישוב הארץ כמצווה נדירה ואינה מצויה – אין הדבר פשוט כלל, שהרי בפשטות דברי הרמב"ם, מצווה שמזדמנת לאדם באופן נדיר דומה למצווה הבאה מזמן לזמן, אך מצוות ישוב הארץ אינה כך, שהרי כשיגיע לארץ ישראל תהיה מצווה תדירית מבחינתו, ואיך נחשיבה כמזדמנת מזמן לזמן? אמנם גם במצוות מילה מצאנו שנסתפקו האם לאחר קיומה עדיין מתמשכת, שבגמרא (מנחות מג ע"ב) נאמר: "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה. כיוון שנזכר במילה שבבשרו – נתיישבה דעתו". ופירש המהרש"א שהיינו מצוות מילה. ועיין עוד ב"בית הלוי" (א סי' י). ואולי יש לדחות, שמצד האב המצווה למול בלבד, ויש לעיין. עיין ב"קהילות יעקב" (ברכות סי' יט) בעניין ברכת שהחיינו במילת תאומים.

ג.     הבאנו בהערה 1 סע' ג את דעת ה"רוקח" והרמ"א, אך הש"ך, ה"פרי חדש", ה"חיי אדם" (סי' סב), (עיין ב"חזון עובדיה" דיני ברכת שהחיינו הערה טז שהביא עוד דעות) כתבו שאין הלכה כרמ"א בדין זה, והראשונים למדו בסוגיה לא כרש"י. עיין שם בתוספות, שהסבירו שמברך שהחיינו כיוון שלכהנים יזדמן פעמיים בשנה להקריב מנחות, ואם כן זו מצווה המזדמנת מזמן לזמן.

בספר "ראשון לציון" לר' חיים בן עטר (ברכות דף נד ע"א) כתב שגם לדברי ה"רוקח", שמברכים על מצווה שמקיים בפעם הראשונה, זה דווקא במצווה הדומה למנחות בבית המקדש, שצריך לימוד מיוחד ואומנות, ולא כל אחד זוכה לכך; אך ציצית ותפילין שאדם מניח בפעם הראשונה ופשוט לקיימן וראוי היה תמיד לכך, רק חסר הזמן שהתחייב – לא יברך. על-פי דבריו יש מקום לדון בעלייה לארץ, אם היא נחשבת דבר קשה שלא כל אחד זוכה לעשותו ולכן יברך על-פי הרוקח והרמ"א, או שאפילו לשיטתם כל אחד יכול לעשותו ולא יברך.

ד.    ה"חתם סופר" (חובא לעיל בהערה 1 סע' ד) כתב שיברכו דווקא אם נהגו. אין ידוע ומפורסם אם קיים מנהג לברך "שהחיינו" כשעולים לארץ. עיין גם ב"אגרות משה" (יו"ד ג סי' יד אות ד), שכתב: "בר מצווה שהגיע למצוות לא יברך, שדווקא על חידוש חיוב המצוה תיקנו לברך שהחיינו, ולא כשבהמצוה ליכא חידוש זמן אלא בהגברא, כי מכיוון שישנו בהחיוב מצד קבלת התורה שגם לקטנים איכא עניין קבלת התורה שאבותינו קיבלו לדורי דורות עולם, כבר ליכא עניין חידוש בהגברא, דתיכף שיסתלקו הפטור מצד קטנות הוא בהחיוב".

ה.    גם הב"ח עצמו (טור או"ח סי' תלב) שדעתו הובאה לעיל בהערה 1 סע' א הסתפק אם לברך "שהחיינו" בבדיקת חמץ, וכן פוסקים רבים חלקו על הב"ח, שכן "ספק ברכות להקל" גם בברכת "שהחיינו" (וכן הובא ב"בן איש חי" ראה הלכה ח).

ו.     ה"מגן אברהם" (סי' רכג ס"ק ה) כתב שעל ספרים חדשים שקנה ללמוד בהם לא יברך, ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו". וכן ב"ברכי יוסף" (או"ח סי' רכג) בשיורי ברכה הביא את ה"חוות יאיר" שפסק לברך "שהחיינו" כשהגיע לגיל שבעים, אך ה"ברכי יוסף" כתב שלא יברך, כיוון שלא כתבו כן הראשונים. ובשו"ת "לב חיים" (לר' חיים פלאג'י ג סי' לג) נשאל אם העולה להתיישב בארץ יברך "שהחיינו" והכריע שלא לברך, שמצד השמחה מצוות לאו ליהנות ניתנו, כדין שכתב ה"מגן אברהם" לקונה ספרים שייהנה מלימודם לא יברך, שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ומצד המצווה לא יברך, שדווקא על מצוות המגיעות מזמן לזמן מברכים.

וכן הציע "כף החיים" לגבי שאלתנו, שייקח פרי או בגד חדש ויברך. וכן כתב שו"ת "משנה הלכות" (יא סי' תע) שלא לברך כל עוד אין בית המקדש עומד על תלו. גם בשו"ת "שואל ונשאל" (ג יו"ד סי' תד) כתב שלא לברך.