שנת תשע"א | שבת יום כיפור

פרשת השבוע: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה - עוד על כלל ישראל

בשבועות האחרונים עסקנו בהיבטים הלכתיים ורעיוניים של המושג כלל ישראל. יום הכיפורים מכפר על כלל הציבור . היחיד יכול לזכות ולהכלל בכפרה זו, אם ישכיל לסדר את עניניו הפרטים בתחום של "בין אדם לחברו". גם בחג הסוכות מודגש ענין הכלל במאמר חז"ל: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" (סוכה דף כז ע"ב).

נמשיך לברר ענין זה באמצעות עיון בפסוקים הראשונים של פרשת וזאת הברכה:

"וַיֹּאמַר יְקֹוָק מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ: אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"   (דברים ל"ג ב-ד).

רש"י מפרש בעקבות התרגום (כמנהגו) פסוקים אלה כמתארים את מעמד מתן תורה בהר סיני וז"ל: "מסיני בא - יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה". איזכור שעיר ופארן קשור גם הוא לסרובם של בני ישמעאל ועשיו לקבל את התורה, עי"ש. זו גם דעת הרס"ג קודמו ודעת הרשב"ם נכדו.

רבי אברהם אבן עזרא מקשה על דרך זו ומפרש את הפסוקים בדרך, לכאורה, שונה לחלוטין, וז"ל: "והנכון בעיני, שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל, ואח"כ פרט - לכל שבט ושבט. ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון... והנה הכל במלחמות ידבר. והעד: יקום אלהים יפוצו אויביו (תה' ס"ח,ב). וכאשר יושיע השם את עבדיו, ידמה הכתוב רדת עזר מהשם, והארץ תמוג, וההרים ימסו, והשמים ירעשו. והעד בשירת דוד: ותגעש ותרעש הארץ (שם י"ח, ח)".

העמים והארצות הנזכרים כאן, רומזים לניצחונות שנחל עם ישראל במלחמותיו עם אויביו, כאשר הושיע ד' את עבדיו.

אם כך, לשיטת רש"י, הפסוקים עוסקים במתן תורה, תחום השייך לעניני הקודש. לעומת זה לשיטת הראב"ע, הפסוקים הללו שייכים לתחום הלאומי שהרי הם עוסקים במלחמות ובניצחונות צבאיים, בסייעתא דשמיא.

אפשר לגשר על הפער הפרשני ולטעון שמדובר במטבע אחד עם שני צדדים שהרי חז"ל כבר קבעו כי ספרא וסייפא ירדו לעולם כרוכים זה בזה.

נוסיף לבאר את העניין תוך הדגשת הפן של "הכלל". במעמד הר סיני התורה ניתנה לכלל ישראל, לא ליחידים. אין אף יחיד המסוגל לקבל ולהכיל את כל התורה ואין אף יחיד המסוגל לקיים בעצמו את כל המצוות שמופיעות בתורה. לא זו אף זו, יש מצוות שמלכתחילה רק הציבור יכול לקיימם, כמו בנין בית המקדש.

מלחמה היא בוודאי ענין של הציבור. אף אדם איננו רשאי להכריז מלחמה ובודאי לא לצאת למלחמה על פי החלטתו האישית. אין גם לאף יחיד או קבוצה של יחידים הרשות להקים צבא פרטי. רק לציבור נתונה סמכות זו.

אם כך, שני הפירושים עוסקים בהופעה של הקב"ה וגילוי שכינה לכלל האומה ולציבור כציבור. בין אם מדובר בהתגלות רוחנית שמשמעותה נתינת התורה ובין אם מדובר על התגלות רוחנית שבאה לידי ביטוי בהופעת השכינה בשדה הקרב. לא לחינם קבעו חכמים לומר את הפסוק העוסק ביציאה לקרב כפסוק אותו אומרים בזמן הוצאת ספר תורה מן הארון:

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ"
                                                                                                 (במדבר י' לה).

הבה נתפלל כי נזכה לגילוי שכינה משתי הבחינות למען כלל ישראל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר