שנת תשע"א | שבת פרשת וירא

חמדת משפט: חוסך שבטו? – חלק ג'

דוד דחף את הנער דניאל, וזה נפגע באוזנו (בנסיבות שתוארו בגליונות הקודמים ואינן מענינו של הדיון בגליון זה). בעקבות הדחיפה, החל דניאל לדמם באוזנו. הדימום נבע מכך ששבוע קודם לכן, נותח דניאל לתיקון פגם פנימי באוזן. הדחיפה גרמה לדוד נזק במקום בו נותח, והוא היה זקוק לטיפולים נוספים על מנת לתקן שוב את הנזק שנגרם מחמת המכה.

כמובן, בשעת מעשה, דוד לא ידע שדניאל נותח באוזנו שבוע קודם לכן.

בגליונות הקודמים קבע בית הדין שיש לו סמכות לדון בדיני חבלות, וכן שהעובדה שדוד נושא תפקיד חינוכי, אינה פוטרת אותו.

בגליון זה נעסוק בטענת הנתבע שכיוון שהדחיפה שנתן היתה חלשה ולא הייתה אמורה לגרום לנזק שנגרם. הנזק נגרם רק בשל העובדה שדניאל נותח שבוע קודם לכן, ולכן החובל פטור. החובל מוסיף שלא היה עליו להעלות על דעתו דבר שכזה.

האם פטור בטענת אונס?

האם דוד פטור כיון שלא היה עליו לדעת על הניתוח של דניאל, ושמכה קלה תגרום לו לנזק גדול.

בגמרא בבא קמא¹ אומר רבא בהתייחס לשומר ממון:

הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה: "הזהרי בו של כסף הוא", הזִיקתוֹ - משלמת דינר זהב. משום דאמר לה מאי הוה ליך גביה דאזקתיה ( = מדוע הזקת אותו?)

כלומר, אפילו הטעיה מצד הבעלים, אינה מהווה טענת פטור מנזיקין, שכן אסור להזיק, ולכן האשה שהזיקה חייבת בתשלום כל שוויו. הוא הדין בנידון דידן – מכיוון שההכאה נעשתה באיסור, מה לי אם רק ציער ובייש בהכאתו, מה לי שגם גרם נזק וריפוי. על כן, אין מקום להיפטר בטענה שאם היה יודע שהיזק יהיה כל כך גדול, לא היה מכה.

אומד בנזקים

הגמרא² קובעת, ש"יש אומד לנזיקין". על פי זה פסקו הרמב"ם והשו"ע³:

הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו, הרי זה פטור שנאמר  "באבן או באגרוף"(שמות כא, יח) דבר הראוי להזיק ...

לכאורה ניתן לטעון שאם נאמוד את הדחיפה, היא אינה ראויה לגרום לנזק שנגרם לאוזן. אך, בפוסקים מוכח שהאומדן הוא על פי נתוניו האישיים של הניזוק: "שלפעמים הוא חלוש, ויותר הוזק ממכה קטנה וקלה, ממה שיוזק איש גיבור ממכה גדולה"⁴, וכן כתב הרמב"ם⁵: "ואינו דומה חלש המכה את הבריא החזק לבריא חזק המכה חלש או חולה".

בדברי המהרש"ל מפורש טעם הדין, שאומדין בנזקין:

ואם אמדו הבי"ד כל אותם הדברים, ושיערו שאין הוא ראוי כלל לאותו הנזק, אם כן שטן קטרג בשעת הסכנה, ואונס הוא, ופטור.

דהיינו, טעם הפטור הוא שכאשר לפי מכלול הנתונים ובתוכם מצבו האישי של הנחבל, אומד הדברים הוא שהנזק לא אמור היה להגרם, אנו תולים את תוצאת הנזק בכך ש"שטן קטרג בשעת הסכנה". כיוון שלא מייחסים את התוצאה למעשה החובל באופן ישיר מלא, ועל כן פטור החובל מדיני אדם. אך מדברי המהרש"ל מוכח שבמצב בו מכה זו הייתה אמורה לפגוע באיש זה על פי נתוניו האישיים וגם אם גופו חלש, שוב אין סיבה לפטור את המכה. שכן, במצב זה, יחוס תוצאת הנזק לפעולת המזיק, אינה מוטלת בספק.

החלטה בנושא הנדון:

העובדה שהנזק נגרם בשל המצב המיוחד של דניאל, אינה סיבה לפטור את דוד. אף שלא ידע, אין זו טענת אונס להיפטר, שכן לא היה צריך כלל להכותו.

הכרעת הדין

בית הדין העביר לצדדים את ההכרעה העקרונית, על פיה יש מקום לחיוב ממון על פי ההלכה. לאור דברי הרמ"א שעיקר החיוב כיום הוא לפייס את חבירו, ועל רקע היקף הנזק, המליץ בית הדין לצדדים להגיע להסכמה על סכום לפיצוי ודברי ריצוי הדדיים.

בתיווך בית הדין, הגיעו הצדדים להסכמה על סכום לתשלום והתנצלות הדדית.

______________________________________________________________

1 דף ס"ב ע"א

2 ב"ק צ"א ע"א

3 רמב"ם הל' חובל פ"א הל' י"ח ; שו"ע סי' ת"כ סעיף כ"ח

4 מהרש"ל, ים של שלמה ב"ק פ"ח סי' ל"ח

5 הלכות רוצח פרק ג' הלכה ה'.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר