שנת תשע"א | שבת בא

א.   רופא שנהג ברשלנות ופשיעה והזיק במעשיו – חייב בדיני אדם לשלם את שווי הנזק שעשה.

ב.   אם נהג כראוי והזיק בשגגה – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, משום תיקון העולם. ויש אומרים שכל שלא פשע והתרשל פטור אף בדיני שמים¹.

1 הרמב"ן ב"תורת האדם" (שער המיחוש עניין הסכנה בסופו. עמ' מא במהדורת שעוועל) כתב: "בפרק החובל (פה ע"ב), תנא דבי ר' ישמעאל 'ורפא ירפא' – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פי', שמא יאמר הרופא: מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג? לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי, הא דתניא בתוספתא (בבא קמא פ"ט הי"א) רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו ע"ב) שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה? ת"ל עמכם, בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה –– משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין, אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דבבא קמא (פ"ו ה"ו) גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום, כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות, ולא יזיק בפשיעה כלל".

אם כן, לשיטת הרמב"ן הרופא דינו כדיין. כמו שדיין שטעה בשוגג פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כן הרופא, אם הרג בשוגג מתחייב גלות, על מנת שיתכפר לו בידי שמים. כאשר אין הוכחה שטעה, מדגיש הרמב"ן, אף על פי שהטיפול נכשל – אין עליו עונש אף בידי שמים. כל זה דווקא ברופא בקיא שריפא ברשות בית דין.

גם הטור (יו"ד סי' שלו)  פסק:"אבל אם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואם המית ונודע לו ששגג – גולה על ידו, ומ"מ א"צ לימנע מפני חשש טעות". וטעם הפטור מפורש בתוספתא (גיטין פ"ג ה"ח): "רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק בשוגג – פטור, במזיד – חייב מפני תיקון העולם". כן כתב גם התשב"ץ (ג ס' פב): "דהני היזק ניכר נינהו, ומן הדין חייבין אפי' בשוגג, דקי"ל אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד... אלא שפטרו שוגג מפני תקון העולם, לרופא אומן ועושין ברשות ב"ד, שאם לא נפטרנו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאת, וכבר נתנה התורה רשות לרופא לרפאת".

לעומתם הר"ן (סנהדרין פד ע"ב) כתב: "ולא בהקזה בלבד איכא ספק הרג, אלא בכל דבר של רפואה יש לך לומר כן, שכולן הן סכנה לחולה, שאפשר שסם זה אם יטעה הרופא בו ימית החולה, אלא ע"כ אית לן למימר שהרופא המומחה כשיטעה ברפואותיו אינו שוגג אלא אנוס, שברשות הוא מרפא, כדאמרינן בפרק החובל, שניתנה רשות לרופא לרפאות ואין לו אלא מה שעיניו רואות". לשיטת הר"ן הרופא שטעה איננו מוגדר כשוגג אלא כאנוס, לכן פטור אף מדיני שמים. הטעם אינו כתשב"ץ, משום תיקון העולם, אלא שכיוון שמרפא ברשות הוא אכן אנוס על התוצאות. יש להוסיף בטעמו משום שהוא אכן טיפל נכונה, אלא מה שמחיה לזה ממית לזה. שיטה נוספת, אמצעית, היא שיטת התשב"ץ (שם), שכתב לחלק בין רפואה שבאה במלאכת היד (ניתוח) – ששם אכן חייב בידי שמים אם טעה, לבין מקרה שהרופא רק נתן תרופות שהתבררו כמזיקות – שאז פטור אף מדיני שמים. עיינו עוד בשו"ת "ציץ אליעזר" (ד ס' יג) שתמה על דבריו.

להלכה, השו"ע (יו"ד סי' שלו סע' א) הכריע כרמב"ן: "ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג – גולה על ידו". "ערוך השלחן" פסק שכיום הגדרת רשות בית דין היא רשות המדינה לרפא, וכן פסק שו"ת "שבט הלוי" (ד סי' קנא).

יש להסתפק, כיוון שלפי הטעם של "תיקון העולם", שהחברה זקוקה לרופאים, ואם נחייבם לא יסכימו לעבוד, שמא כל זה דווקא כשנוהג לפי ההלכה ואינו לוקח ממון (שו"ע סי' שלו סע' ב), אך כשלוקח ממון הריהו רוצה לעבוד כרופא בגלל הממון, ובפרט שככל שהרופא טוב יותר כך לוקח ממון רב יותר, ואם כן שמא אין על כך תקנת הקהל ונחייבו מדין אפוטרופוס (חו"מ סי' רצ סע' טז), שאם מינהו אבי יתומים פטור מן השבועה, אך אם יש לו חלק ברווח, אפילו מינהו אבי יתומים חייב (שם), ניתן להוכיח שגם מי שמקבל שכר פטור.

בשו"ת "באהלה של תורה" (לגר"י אריאל א סי' נה) הקשה על שיטת הרמב"ן, שהפטור מדין תיקון העולם, משיטתו בסוגיית אומן שטעה (בבא קמא צט ע"ב), שם מבואר שאם הוא מומחה ועשה בחינם – פטור, ורק בשכר חייב. אם כן רופא שחייב לרפא בחינם, מדוע צריך פטור מיוחד של תיקון העולם? הרי הוא פטור מדין אומן מומחה שטעה. ותירץ, שמדובר כשהרופא לוקח שכר, ואף שמדין אומן שטעה חייב, הרי רופא פטור מתיקון העולם.

עיינו בהגהות ה"יד אברהם" (על גליון השו"ע), שהקשה על שיטת הרמב"ן, מדוע רופא שהמית חייב גלות, ומדוע שונה דינו מהרב שהכה את תלמידו ושליח בי"ד שהכה והרג, ופטור משום שעוסק במצווה – והלא גם הרופא עוסק במצוה, ומדוע אינו פטור לגמרי? הוא תירץ שהם עשו מצווה במעשיהם, אך רופא שהרג מתברר שלא עשה כלל מעשה מצווה. וכן כתב שו"ת "בשמים ראש" (סי' שפו). בשו"ת "באר משה" (ד סי' פג) ביאר שכוונתו שאם הרופא אבחן נכונה את המחלה וטיפל בה, אלא שבפועל לא טיפל כראוי, ולכן הזיק – כיוון שהאבחנה נכונה ומטפל על-פיה, הרי הוא עושה מעשה מצווה של ריפוי, וכמו הרב שהכה את תלמידו, שיש בכך מצווה, אלא שהכה יותר מדי והרג, שפטור מגלות. אך אם הרופא טעה לגמרי באבחון, ועל-פי זה טעה בטיפול – הרי כלל לא עשה מעשה רפואה, ואין זו מצווה, ולכן חייב גם גלות. וכתב שלא ייתכן לפרש כך את דברי הרמב"ן, שכתב שהרופא טעה "בחולי או ברפואה", והסביר ה"באר משה" שטעות בחולי הכוונה שלא אבחן נכונה את החולי עצמו, ואילו טעות ברפואה הכוונה לטיפול. ולרמב"ן בשני המקרים פטור. ה"באר משה" הקשה מדברי הרמב"ן גופיה, שבתחילה כתב שליביה אנסיה, ואחר-כך כתב שחייב גלות. ולכן כתב שאין התירוץ עולה לשיטת הרמב"ן, שעל שני המקרים כתב שליביה אנסיה. אמנם היה ניתן לומר שכלל אין סתירה ברמב"ן, ומה שכתב "ליביה אנסיה" אין הכוונה לגדר אונס, שפטור אף מגלות, אלא רק שאין זו פשיעה, ולכן פטור ממיתה ומהיזק וחייב רק בידי שמים ובגלות.

שם (סי' פד) הוסיף לבאר את דברי הרמב"ן על-פי שיטתו (מכות ח ע"ג), שכתב שיש חילוק בין הרב המכה את תלמידו ושליח בית דין שהכה כמספר והרג, שנחשב שוגג, וכיוון שעוסק במצווה אינו גולה, לבין שליח בית דין שהוסיף להכות יותר והרג משום שהיה לו להבין שייתכן שימות. ועל-פי זה כתב ה"באר משה" שגם רופא שעוסק בנפשות, עליו לדייק ברפואתו, ולכן חייב גלות.

התוספתא דנה בנושא זה בכמה מקומות: א. גיטין (פ"ג הי"ג): "רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק בשוגג – פטור, במזיד – חייב, מפני תיקון העולם". ב. בבא קמא (פ"ו ה"ו): "רופא אומן שריפה ברשות בית דין והזיק – פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים". ג. בבא קמא (פ"ט ה"ג): "רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק – פטור, חבל יתר מן הראוי לו – הרי זה חייב". ד. מכות (פ"ב ה"ה): "רופא אומן שריפא ברשות בית דין – הרי זה גולה".

בתשב"ץ (שם) כתב לבאר את התוספתות. בתוספתא בגיטין מבואר שבשוגג פטור אך במזיד חייב. על-פי תוספתא זו כתב שכוונת התוספתא בבא קמא (פ"ו ה"ו) שפטור מדיני אדם וחייב רק בדיני שמים היא בשוגג. אך מזיד חייב אף בדיני אדם. וכן כתב ליישב בין התוספתות הנ"ל, שפטרו בשוגג וחייבו במזיד, לבין התוספתא (בבא קמא פ"ט ה"ג) שפטרה כשעשה כראוי לו וחייבה אם עשה יותר מן הראוי לו. וביאר ש"עשה כראוי לו"- פירושו שוגג, שפטור מדיני אדם וחייב רק בדיני שמים. לעומתו מזיד שחייב אף בדיני אדם, הכוונה שעשה יותר מהראוי לו. עוד המשיך לבאר מדוע בשוגג פטור: "וזהו מפני תקון העולם, דמן הדין היה ראוי לחייבו, דאדם מועד לעולם ודינו מסור לשמים, ואם עשה יותר מן הראוי לו – הוי מזיד וחייב. וחייב כדין חובל".

לביאורו, שלוש התוספתות אומרות דבר אחד: ששוגג העושה כראוי לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, לעומת מזיד, העושה יותר מן הראוי לו וחייב בדיני אדם. כך הוא מבאר אף את התוספתא במכות לעניין רציחה: "ולענין רציחתו, אמרו בתוספתא דמכות רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והרג ה"ז גולה, וזהו כשעשה הראוי לו, אבל אם עשה יותר מן הראוי והרג – אינו גולה, דמזיד הוא". מבואר בדבריו שחיוב הגלות הוא דין בשוגג, כמו חיוב בדיני שמים לעניין נזק. אך העושה יותר מן הראוי לו חייב מיתה ולא גלות.

לכן מסקנתו: "העולה מזה הוא כי רופא אומן ונתנו לו רשות ב"ד לרפאת וטעה והזיק והכירו טעותו רופאים אחרים אומנים – חייב הוא, בין בשוגג בין במזיד מן הדין, כדין חובל, ואם הרגיש יש לו דין רוצח, ואם לא טעה ועשה הראוי לו לעשות אלא ששגג בפשיעתו וחבל – פטור מפני תקון העולם, ודינו מסור לשמים. ואם הרג – גולה, ואם עשה יותר מן הראוי לו – הוי מזיק ורוצח, ומשלם ונהרג עליו אם התרו בו, ואם לא התרו בו דמו מותר לגואל הדם". אם כן מסקנת דבריו היא שרופא שעשה כראוי לו והזיק – חייב רק בדיני שמים, וכן חייב גלות אם הרג. במקרה שעשה יותר מן הראוי לו – אם הרג בנוכחות עדים ואחרי התראה חייב מיתה בדיני אדם.

בביאור המושג "ראוי לו" נראה שפירושו שפעל במה שהיה מוטל עליו לפעול, כלומר שאבחן נכונה את המחלה ולכן טיפל בצורה שהיה ראוי לטפל בה, אלא שלבסוף לא עשה זאת כראוי. "מפני תיקון העולם" פירושו שאנו אומרים שאם ינהג כרופא וירפא כפי יכולתו אז אפילו יטעה בפועל – כיוון שניסה לעשות כיכולתו, פטור. אך במקום שכלל לא אבחן נכונה את המחלה, הרי כל מעשיו אינם רפואה אלא נזק, ועל כך לא פטרוהו. וזה הכוונה ב"יותר מן הראוי לו", שטיפל במקום שכלל לא היה ראוי לו לטפל. אם כן לשיטת התשב"ץ להלכה רק רופא שצדק באבחנתו ופעל כראוי, אלא שבפועל הזיק במעשיו – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מפני תיקון העולם. אך רופא שמלכתחילה טעה באבחנתו, וכלל לא עשה מעשה רפואה – חייב אף בדיני אדם.

על-פי דבריו כתב שו"ת "שבט הלוי" (ד סי' קנא), שנשאל שאלה דומה לזו שלפנינו, ולאחר שהביא את דברי התוספתא (בבא קמא פ"ט) הביא את דברי התשב"ץ: "מבואר מדברי רבינו התשב"ץ, דמעיקר הדין היה מקום לחייבו אפילו שוגג, דאדם מועד לעולם ודין שוגג כדין מזיד בזה, אלא מפני תקון העולם, שלא ימנעו עצמם ממלאכת רפואה – פטרו שוגג בידי אדם, ודינו מסור לשמים. אבל כל זה כשעשה מה שצריך לעשות ועסק במקום שהיה ראוי לעסוק ובאותו אבר שהיה צריך לטפל בו, אלא שהמלאכה מלאכת הרפואה לא עלתה בידו טוב – בזה יש מקום לפטרו, מדין אדם מועד לעולם. אבל אם בדרך טיפולו טיפל ביותר מן הראוי לו, עי"ז שחתך במקום שלא היה צריך לחתוך או קדח במקום שלא היה צריך, אע"ג שהיה דרך שוגג ה"ז מזיד בדין תשלומין, מדין אדם מועד לעולם. א"כ בנ"ד יראה דחייב לשלם מעיקר הדין, וכן כל כיוצא בו מטפולי הרופאים, שלמדנו מן הנסיון שלפעמים מטפלים במקומות בריאים וגורמים נזקים. כמובן דזה רק באופן שהיה יכול לדעת בברור ולאתר המקום הראוי, אלא שהתרשל ופשע דומיא דנ"ד, ואע"פ שבנ"ד יתכן שנשמטה ידו ממקום למקום וגרם שקדח בשן האחר – מ"מ לדינא יראה דאין הבדל בזה אם לא שהיה דרך אונס גמור, שלא היה לו שליטה על ידו כלל".

"שבט הלוי" הגדיר שגם רופא שעקר שן בלתי נכונה נחשב הדבר יותר מן הראוי לו, ולכן חייב אם פשע. ואמנם היה מקום לומר שאם צדק באבחנתו, ורק טעה בפועל ועקר שן אחרת – יחשב "כראוי לו", אך יותר מסתבר כדבריו, משום שהשן שעקר הייתה בריאה לחלוטין, ולא היה שום צורך לעקרה, ולכן לגביה נחשב "יותר מן הראוי לו".

ה"באר משה" (סי' פד) הביא גם הוא את כל התוספתות, אך יישבן בדרך אחרת, וגם מסקנתו שונה. לדעתו "עשה כראוי לו" שפטור – הכוונה שטעה טעות שאפשרי לטעות בה, גם לאחר שנתן לבו ודרש וחקר, ולכן פטור. אך טעות ש"יותר מן הראוי" הכוונה שאם היה מעיין כפי הראוי לא היה טועה בה, אלא שהתרשל ולא עיין כראוי – לכן חייב גלות. לשיטתו, החילוק הוא אם הרופא פשע והתרשל או ששגג. עוד כתב שבמקרה שאכן פשע חייב גלות, ולא כדברי התשב"ץ, שביאר את התוספתא שאז חייב מיתה, כיוון שהשווה זאת לתוספתא בגיטין, שנחשב כמזיד.

"ערוך השלחן" (יו"ד סי' שלו סע' ב) פסק שאם הרופא עיין וטעה – אין לו שום חטא, ומשמע שפטור אף מדיני שמים. רק כאשר הרופא הזיק בהתרשלותו, שלא עיין יפה – אז פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כן כתב לענין חיוב גלות, שרק אם מת מהתרשלותו, או שלא עיין יפה, אך אם נהג כשורה – פטור גם מגלות. מוכח ש"ערוך השולחן" וה"באר משה" כתבו כן לא רק לעניין גלות, אלא אף לענין חיוב היזק; שאם פשע והתרשל – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן חייב גלות. אומנם אם לא התרשל – פטור אף מדיני שמים, ולכן פטור מגלות.

נראה בדעתם שלמדו שדברי התוספתא בגיטין, שבשוגג פטור ובמזיד חייב מפני תיקון העולם, הכוונה היא שבשוגג פטור בכלל, ואפילו בדיני שמים, ובמזיד חייב – רק בדיני שמיים. לשיטתם זו גם כוונת התוספתא בבבא קמא (פ"ט ה"ג), שבראוי לו פטור – כלומר: בכלל, וב"יותר מן הראוי לו" שחייב הכוונה בדיני שמים. לשיטה זו, למסקנה רופא תמיד פטור מדיני אדם, אלא שאם התרשל פטור מפני תיקון העולם וחייב רק בדיני שמים, ואם לא התרשל נחשב כאנוס ופטור מכל וכל. כך גם מבואר ב"חסדי דוד" על התוספתא (בבא קמא פ"ו), שגם אם טעה בפשיעה – פטור מדיני אדם וחייב רק בדיני שמים. ויש לומר שהרמב"ן כלל לא דיבר על עונש בידי אדם, וזו ראיה לכך שהחיוב הוא רק בדיני שמים, ולעולם לא בדיני אדם.

שו"ת "ציץ אליעזר" (ה סי' כג) דן במקרה דומה, של רופא שהחליף זריקה והזיק. אחר שהביא את שיטת הרמב"ן, הר"ן והתשב"ץ פסק שכל הפטור הוא דווקא כאשר הרופא נתן טיפול מסוים שחשב שהוא הנכון, והתברר שהיה טעות וגרם להיזק – שפטור משום תיקון העולם. וכמו שדימוהו לדיין שטעה ולרב שמכה את תלמידו. אך רופא שהתרשל בטיפול ולא טעה באומדן של המחלה וטיפולה, אלא טעה בפועל בטיפול והזריק זריקה לא נכונה משום שלא שם לב מה הוא מזריק – במקרה זה גם לשיטתו של הרופא הוא לא עשה מעשה רפואה, לכן חוזר הכלל של "אדם מועד לעולם", וחייב לכולי עלמא.