שנת תשע"א | שבת כי תשא

חמדת משפט: שומרים על ההובלה 2

המקרה

משפחת בורנשטיין, הזמינה הובלת דירה מטבריה לחיפה, מ"מוביל הכל". כיוון שמדובר היה בכמות גדולה של חפצים, סוכם על העברת המטלטלין על ידי משאית ונגרר בעלי נפח דומה.

הנגרר הועמס ציוד בכמות גבוה מזו המותרת על פי הרישוי ממשרד התחבורה לשימוש במרכב של נגרר זה: הרישוי של הנגרר הוא ל2 טון. להערכת רמי מ"מוביל הכל" הועמס עליו כ3-2.5 טון.

לאחר כחצי שעה של נסיעה, עלה עשן מעומק הנגרר. עשן זה התפתח במהרה לשרפה ונסיונות הכיבוי לא צלחו. רוב מוחלט של תכולת הנגרר נשרף או ניזוק באופן המוציא אותו משימוש.

תכולת המכולה לא הייתה מבוטחת על ידי התובעים או הנתבע.

משפחת בורנשטיין, דורשת מ"מוביל הכל", פיצוי על החפצים שנשרפו.

בגליון הקודם העלינו, שדינו של המוביל הוא כשומר שכר, וחייב בפשיעה וגניבה ואבידה, ובכלל זה בכל נזק שהיה סביר לצפות שימנע אותו, אך פטור מאונס. למרות שהתובע נסע עם המוביל, אין פטור של שמירה בבעלים¹.

ביטוח - משפחת בורנשטיין טענה, שציפתה מן המוביל שיבטח את החפצים ושכך מקובל. הם מודים שלא שאלו אם יש לנתבע ביטוח, והנתבע לא אמר או רמז שיש לו.

לטענת הנתבע, הוא לוקח אחריות אישית על כל נזק שנגרם מחמת פעולה שלו, אך אינו מבטח מפני נזקים שאינם נגרמים על ידו, ובמקרה זה הנזק לא נגרם באשמתו.

אילו היו מוכיחים התובעים, שהנוהג הברור הוא, שמובילים מבטחים את הציוד מפני כל נזק, גם כזה שנגרם באונס, היה מקום לטעון, שכל מוביל מקבל על עצמו להתחייב אף באונסים. ולכאורה הדבר מחייב, שכן שומר שכר יכול להרחיב את היקף החיובים שלו, ולהתחייב כשואל².

אך בירור הנוהג, על פי אסמכתאות שהביאו הצדדים ובירור בית הדין הוא, שמובילים רבים מבטחים עצמם מנזקים שהם יגרמו לתכולה. מצב זה מגן על המוביל מפני תביעה בשל אותם נזקים בהם הוא אחראי על פי הסכם, או על פי דין. בנוסף, יש אפשרות של ביטוח מטען מכל נזק. אומנם, המוביל יכול לבטח את המטען אותו הוא מוביל מכל נזק, אך ברור שביטוח זה אינו נחלת הכלל, ואין חובה חוקית לבטח את התכולה מכל נזק. לסיכום, אין בעובדה שהמטען לא בוטח עילה לחיובו של הנתבע.

הגורם לשריפה

התייעצות עם חוקרי שריפות העלתה, שזמן רב אחר התאונה וללא ממצאים עובדתיים בשטח, וגם אם הצדדים יתוחקרו, לא ניתן יהיה לעמוד על מקור האש באופן ברור, אלא רק להעלות השערות שונות.

העמסת יתר – והשפעתה על הדין

מוסכם, שהנתבע העמיס את הנגרר בהעמסת יתר. עם זאת, לא נמצאה זיקה בין השריפה לבין העמסת היתר של הנגרר. דהיינו, לא נמצא בסיס לטענה כי העמסת יתר מעלה את הסבירות לשריפה בנגרר.

כפי שתואר לעיל, הנתבע אפשר העמסת יתר על הנגרר, דבר שטומן בחובו סיכונים שונים. עיקר הסיכון הישיר הוא שבמצב כזה יש חשש לפיצוץ של גלגלי הנגרר, דבר שיכול לגרום במצב החמור ביותר לתאונה או התהפכות הנגרר. גם אם עומס החפצים היה גורם רלוונטי להתלקחות, אין זה אומר, שהדבר נחשב כפשיעה לגבי תוצאה זו³.  

מאידך, היקף הנזק הושפע באופן עקיף מהעובדה שהועמסה על הנגרר העמסת יתר. שכן, אילו היה מועמס על הנגרר פחות ציוד, ממילא פחות ציוד היה נשרף.

לסיכום – אין בסיס מספיק לטענה שהעמסת יתר מהווה פשיעה שגורמת לשריפה בכדי לחייב תשלומי נזק. עם זאת, כתוצאה עקיפה, היקף הנזק שנגרם בשריפה, גדל בשל העמסת היתר.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

במקרה דנן, כאמור, אומנם לא היתה פשיעה ביחס לאפשרות השריפה, אך נמצאה פשיעה (=התרשלות) בכך שהנגרר הועמס בעומס יתר, וזו פשיעה שיכולה היתה לגרום לנזק אחר של תאונה. מצב זה נחשב "תחילתו בפשיעה וסופו באונס"⁴ – שכן "מוביל הכל" פשע ביחס לאפשרות תאונה, אך סיכון זה לא התממש, אבל התממש סיכון אחר - שריפה. בסוגיה זו נדון בגיליון הבא.

ערך: הרב סיני לוי.

______________________________________________________

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר