|
 גליון מספר 32 - תוקף הרישום בטאבופסקי דיןבית הדין האזורי פתח תקוה
פסקי דין רבניים, חלק א עמ' 281-286
קניין ע"י העברת הזכויות בטאבו
תיאור המקרה
הנתבעת היא אלמנה, שנפלה לייבום לפני התובע. התובע מוכן לחלוץ ליבמתו, אלא שהוא תובע ממנה דירה הרשומה על שמה קודם שיחלוץ.
התביעה
התובע טוען, שזמן מה קודם מותו, פנה אליו אחיו, בעלה של הנתבעת, ואמר שהוא רוצה להבטיח את זכויותיה של אשתו לאחר מותו. לשם כך הוא ביקש מהתובע, להעביר לנתבעת את זכויותיו בדירה שהייתה חלק מעיזבון משותף שהיה ביד שני האחים, והיא נשוא התביעה הזו. התובע הסכים לכך, אלא שטוען שהסכים לכך רק בתנאי שהנתבעת לא תינשא שנית. לטענתו, הנתבעת הסכימה, והוא העביר אליה את הזכויות על הדירה בטאבו. כעת הנתבעת מעוניינת להינשא, ולכן הוא טוען, שהוא צריך לקבל את הדירה בחזרה. הוא אינו מוכן לחלוץ, עד שבית הדין ידון בתביעה זו.
תשובת הנתבע
הנתבעת מכחישה שנתנה הבטחה כזו.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה, וחייב את התובע לחלוץ לנתבעת.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם להעברה בטאבו יש מעמד של קניין?
ב. האם העובדה שהנתבעת גרה בדירה לאחר מות בעלה מועילה כקניין חזקה?
ג. האם נאמן התובע בטענתו שהדירה ניתנה רק על סמך ההנחה שהאשה לא תתחתן בשנית?
א. מעמדה של העברת זכויות בטאבו
בית הדין קבע, שלהעברת הזכויות בטאבו יש מעמד של קניין, וזאת משני טעמים:
א. דינה של העברת זכויות כדין קניין סיטומתא, דהיינו שאם מנהג המדינה שמעשה מסוים נחשב כקניין, הוא מועיל כקניין. ובש"ך (חושן משפט סימן רא סק"א) כתב, שקניין סיטומתא מועיל גם בקרקעות במקום שנהגו כן להדיא. מנהג המדינה הוא שכל העברת בעלות על מקרקעין,בין במכר ובין במתנה, היא רק ע"י הרישום בטאבו.
ב. להעברת הזכויות בטאבו יש מעמד של קניין גם מכוח דינא דמלכותא דינא. בעניין זה ציין בית הדין, שאף לדעות הסוברות שדינא דמלכותא נוהג רק במסים ומכסים התלויים בקרקע, העברה בטאבו תועיל מכוח דינא דמלכותא, שכן המדינה גובה מס על העברת הבעלות, ולכן החוק המחייב רישום בטאבו מועיל לממשלה ע"י קבלת המסים.
כמו כן, בית הדין ציין, שהעיקר כדעות הסוברות, שדינא דמלכותא נוהג גם במלכי ישראל. דעת הר"ן בשם רבותינו הצרפתים (נדרים כח.) שדינא דמלכותא אינו נוהג במלכי ישראל, היא דעת יחיד ואין לפסוק כמותה.
ב. קניין ע"י חזקה
כיוון שהנתבעת גרה בדירה גם לאחר שהועברה אליה בטאבו, יש לומר שהיא קנתה את הדירה בקניין חזקה של 'נעל גדר ופרץ'.
אמנם, לכאורה יש לערער על כך על פי דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן רעה סעיף כה), האומר שמי שעשה מעשה חזקה בנכסי גר שמת, ולא ידע שהגר מת אלא חשב שהנכס עדיין שייך לגר, לא קנה אותו. ואם כן, הוא הדין גם כאן, שהיות שהאשה חשבה שהדירה כבר שלה מחמת ההעברה בטאבו, ולא התכוונה לקנות בחזקה, לא יועיל קניין החזקה.
אמנם, בתשובת רבי עקיבא איגר (סי' לז) כתב, שיש להבדיל בין קניין בנכסי הגר, ששם הקונה צריך לקנות מן ההפקר, ולכן דרושה כוונתו לקנות במעשה קניין מסוים, ואם לא התכוון אין הקניין מועיל, לבין מי שאחר מקנה לו (=דעת אחרת מקנה), שבזה אף שהקונה לא התכוון לקנות במעשה הקניין, כיוון שהמקנה התכוון להקנות (אף שלא התכוון להקנות במעשה קניין מסוים בדווקא), מועיל הקניין.
לאור זאת, היות שהנתבעת השתמש בדירה במשך התקופה שלאחר מות בעלה, הרי זה קניין חזקה, אלא שיש לדון בטענתו של התובע, שהוא התכוון להקנות לה את הדירה רק על תנאי.
ג. טענת התובע שהדירה ניתנה על תנאי
בית הדין קבע שאין ממש בטענת התובע, וזאת משלוש סיבות:
א. היות שהנתבעת מכחישה את דברי התובע, אין טענתו יכולה לשמש עילה לעיכוב החליצה, שהרי היא המוחזקת, והמוציא מחברו עליו הראיה.
ב. על פי טענת התובע, הוא התנה תנאי שיכול להתקיים כל משך חיי האשה – ביטול הקניין אם תינשא לאחר. למרות זאת, הוא מסר כבר את הנכס לידיה, באופן שיכולה למכור אותו ולעשות ככל שתרצה בו. מעשה כזה אינו סביר במקום שנעשה תנאי כזה, ולכן האומדנא של בית הדין היא שלא נעשה תנאי שכזה.
ג. אף אם האשה הסכימה לתנאי הזה בשעה שדיברו ביניהם, היות שאחר כך הועברה הדירה על שמה בטאבו בלי שום תנאים, אין התנאי שהוחלט עליו מראש מחייב. וכן מבואר להדיא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף ד):
אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר.
הרב אליעזר וולדינברג, בית הדין הרבני הגדול
פסקי דין רבניים, חלק ה עמ' 120-123
קניין בנכס ללא העברת זכויות בטאבו
תיאור המקרה
התובע ניהל משא ומתן עם הנתבעת לקניית מגרש. בשלב מסוים סוכם על מחיר של 25,000 לירות, והתובע שילם מקדמה בסך 3,000 לירות. נערך חוזה, ועורך הדין של הנתבעת העביר את החוזה לעיונה. הנתבעת רצתה שינויים שונים בחוזה, וקודם שהוסכמו כל התנאים והפרטים, החליטה הנתבעת לבטל את המכירה, מאחר שאחד מיורשיה היה מעוניין בקניית המגרש.
התביעה
התובע טוען, כי היות ששילם מקדמה בכסף, הרי זה קניין כסף, ולכן המגרש שייך לו. הוא תובע מבית הדין לחייב את הנתבעת לגמור את תהליך העברת הזכויות.
תשובת הנתבעת
הנתבעת טוענת, שמראש הודיעה לעורך הדין בא כוחה, שאם אחד מיורשיה ירצה לקנות את המגרש תהיה לו עדיפות. מיד כשידעה על כוונתו של אחד מהיורשים לקנות את המגרש התקשרה לעורך דינה, שיבטל את המכירה ויחזיר לתובע את כספו.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם קניין כסף ללא העברת זכויות בטאבו נחשב קניין?
ב. האם בנדון דידן אסור לנתבעת לחזור בה מדין 'מי שפרע'?
א. קניין כסף ללא העברת זכויות בטאבו
בית הדין קבע, שלמרות שהתשלום של דמי הקדימה מועיל מדין קניין כסף, קניין זה אינו מועיל לבדו בימינו. זאת מכמה סיבות:
ראשית, הלכה פסוקה היא, שקניין כסף אינו מועיל לבדו, במקום שנוהגים לכתוב גם שטר, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קצ סעיף ז). היות שהחוזה לא נחתם ולא הוסכמו כל התנאים, אין הקניין לחוד מועיל.
שנית, היות שעל פי החוק אי אפשר להקנות קרקע כי אם ע"י העברה בטאבו, לא יועיל שום קניין אחר, מלבד העברת הזכויות בטאבו. כן נפסק גם בשו"ת דברי אמת (סימן יב), בשו"ת תועפות ראם (חושן משפט סימן יג) ובשו"ת חתם סופר (סימן קמב).
ב. 'מי שפרע' בנידון דידן
אף שדמי המקדמה ששולמו אינם נחשבים כקניין, יש לכאורה מקום לומר, שאם תחזור הנתבעת מהחלטתה למכור הרי היא עומדת ב'מי שפרע'. זאת בדומה לדין הקיים במכירת מטלטלין, כמובא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רד סעיף א):
מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים, אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים, כמו שנתבאר, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע.
אמנם, בבית יוסף (שם) הביא מחלוקת ראשונים, אם בקניית קרקע יש דין 'מי שפרע'. דעת הרמב"ן (בבא מציעא מח: ד"ה כתב) שכיוון שבדרך כלל קרקע נקנית בכסף, ואז יש קניין גמור, אין בקרקע דין 'מי שפרע' אף באותם מצבים שבהם הכסף לחוד אינו קונה, כמו במקום שנוהגים לקנות בשטר. אבל הב"י מסיק מדעת הר"ן, שבקרקעות יש 'מי שפרע' במקום שנוהגים לקנות בשטר.
כדעת הר"ן נוקט גם רע"א (שו"ת, סי' קלד) וכן כתב בשו"ת משכנות יעקב (חו"מ סי' נה). ואם כן, לכאורה אם תחזור הנתבעת, הרי היא חייבת לקבל 'מי שפרע'.
אולם, למעשה קבע בית הדין שבנידון דידן לא שייך 'מי שפרע'. זאת משום שהנתבעת לא ביצעה את הקניין בעצמה אלא באמצעות בא כוחה, והיות שהתובע ידע שאין הסכמתו של בא כוחה של הנתבעת מחייבת את הנתבעת, והיא עדיין לא אישרה את הקניין באופן סופי, לא היה לתובע לתת מקדמה קודם שתסכים. וכעין דברים אלו כתב גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה בתרא חלק ד סי' קי), שבמכירה שסוכמה על תנאי אם ירצה המשלח, לא שייך 'מי שפרע'.
נוסף על כך, לא הוכח שהנתבעת הסכימה שבא כוחה יקבל את דמי הקדימה קודם שנגמר המשא ומתן. ואם כן, הרי שמה שעשה בא כוחה אינו מחייב אותה, אף לא לקבלת 'מי שפרע', בדומה לדין המובא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קפב סעיף ז):
הנותן מעות לשלוחו לקנות לו פירות ויפסוק עם המוכר ליתנם לו ביום פלוני, וטעה השליח ולא התנה שיתנם לו כשעת הזול, והוזלו, הרי זה עיוות והמשלח יכול לחזור בו, ואין צריך לקבל מי שפרע, לא השליח ולא המשלח.
הרב שלמה דיכובסקי, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים, כרך יא עמ' 116-130
הוכחת בעלות על סמך רישום בטאבו
תיאור המקרה
שני הצדדים הם זוג בהליכי גירושין. כשהיו זוג צעיר רכשו דירה, כאשר רוב הכסף הדרוש לרכישת הדירה ניתן ע"י הורי הכלה, אף שבסופו של דבר נרשמה הדירה על שם שניהם.
התביעה
הבעל תובע שהדירה תתחלק בין שניהם כפי הרשום בטאבו. זאת משני נימוקים:
ראשית, היות שגם הוא וגם האשה החליטו על סכום הכסף שכל צד יביא לרכישת הדירה, יש לראות בזה כיצירת קופה משותפת, וממילא הדירה נקנתה בכספי שותפים.
שנית, אף אם נאמר שהדירה נקנתה ברובה לאשה, הרישום בטאבו מוכיח שהאשה נתנה מחצית מהדירה לבעל בתורת מתנה.
פסק הדין
בית הדין חילק את הדירה שווה בשווה בין הבעל לאשה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם אכן נוצרה 'קופה משותפת'?
ב. מה דין דירה שתמורתה שולמה ע"י אדם אחד, ונרשמה על שם שני אנשים?
ב. האם הרישום המשותף בטאבו מוכיח שהאשה נתנה מחצית מהדירה לבעל?
א. אופן יצירת שותפות בכסף
הרמב"ם (שלוחים ושותפים פרק ד הלכה א) כותב:
כשירצו השותפין להשתתף במה יקנה כל אחד מהן ממון חבירו להשתתף בו, אם במעות נשתתפו - יביא זה מעותיו ויביא זה מעותיו ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו את הכיס שניהם, אבל אם כתבו שטר והעידו עדים -אע"פ שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה וישתתפו בהן, לא קנו ועדיין לא נעשו שותפין, שאין המטבע נקנה בחליפין. לפיכך אם נשתתפו בשאר המטלטלין, כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש והרי נשתתפו בהן נעשו שותפין בהן, וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה כדו וזה חביתו שנשתתפו בהן הרי אלו שותפין. כללו של דבר, בכל הדרכים שקונה הלוקח באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו.
והוסיף הטור (חושן משפט סימן קעו):
ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני, ואפילו לא עשו משיכה לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור נראה דמהני.
נחלקו הסמ"ע (סקט"ז) והט"ז בביאור דברי הטור. לדעת הט"ז, די בעצם העובדה ששני השותפים עירבו את המעות ביניהם והתחילו לשאת ולתת בהן, כדי להפוך את המעות למעות השותפים. ואילו לדעת הסמ"ע, אין השותפות נוצרת אלא אם כן עשו קניין, כפי שכתב הרמב"ם. הנתיבות הביא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהן.
בנידון דידן, לא נעשה שום מעשה קניין ליצירת השותפות בין שני הצדדים. ועל כן, לא נוצרה קופה משותפת. ואף שהצדדים עירבו את מעותיהם והתחילו לשאת ולתת בהן, דבר זה שנוי במחלוקת הסמ"ע והט"ז.
נוסף על כך, יש לציין, שדברי הרמב"ם מתייחסים לשני אנשים הרוצים להשתתף ביניהם, ואינם יודעים כיצד לעשות זאת. לעומת זאת, בנידון דידן לא ברור בכלל שמדובר באנשים הרוצים להשתתף ביניהם. אדרבה, מסתבר שהורי הכלה, שנתנו את רובו המוחלט של הסכום, לא היו מעוניינים ליצור קופה משותפת, משום שהדבר פוגע בזכויותיה של האשה בדירה. ולכן, יש לדחות את טענת הבעל, לפיה הדירה נקנתה מכספי שותפות.
ב. בעלות על דירה שממומנה רק ע"י האשה
הגמרא במסכת בבא קמא (דף קב:) אומרת, שאם אדם קנה שדה לעצמו, אלא שאמר שהוא קונה אותה עבור ריש גלותא (כדי שלא יבואו לערער על המכירה), השדה שייכת לקונה ולא לריש גלותא. ונחלקו הראשונים, מה יהיה הדין אם ריש גלותא יבוא וידרוש את השדה לעצמו.
לדעת התוספות, הרא"ש וראשונים נוספים, אם לא הודיע הלוקח למוכר ולעדים שהוא באמת קונה עבור עצמו, יוכל ריש גלותא לדרוש את השדה לעצמו. לעומת זאת, לדעת הרשב"א, אף בלא הודעה לא יוכל ריש גלותא לדרוש את השדה לעצמו, כי ברור שהקנייה נעשתה עבור הקונה עצמו, והרישום על שם ריש גלותא הוא רק לחיזוק הקנייה. אבל במקרה שאין אומדנא שכזו, גם הרשב"א מודה שריש גלותא יכול לתבוע את השדה לעצמו.
מדברי כל הראשונים עולה, שעקרונית נאמן מי שהשדה נרשם על שמו לטעון שהשדה אכן שלו. אלא שעל כך הקשו התומים ונתיבות המשפט מדברי ספר התרומות המובאים בטור (חושן משפט סימן ס סעיף יח), שאם ראובן הלוה כסף לשמעון, וביקש משמעון לרשום את שטר החוב על שמו של לוי, אין לוי יכול לבוא ולתבוע את ההלוואה לעצמו, אם הוא מודה שראובן הוא זה שהלוה לשמעון.
התומים (סימן ס סקי"ז) כותב, שיש הבדל בין שטר הלוואה לשטר מכר. בשטר מכר, השטר הוא היוצר את הקניין, ולכן השם הכתוב בשטר הוא הקובע. מה שאין כן בשטר הלוואה, ששם השטר הוא רק ראיה בעלמא, ומהות ההתחייבות נובעת מהשאלה מי היה המלוה. בנתיבות המשפט (שם סקי"ט) חילק באופן אחר: במקרה של מכר, ניתן לעשות קניין בצורה כזו, דהיינו שאדם אחד ישלם את הכסף, והקרקע תיקנה לאדם אחר (כמבואר בקידושין דף ז.). אבל בהלוואה, אין אפשרות שאדם אחד ילוה את הכסף, והלווה יתחייב לאדם אחר, כי הלווה חייב רק למי שמלוה לו את הכסף.
בנידון דידן, אף אם הורי האשה נתנו את הכסף, סוף סוף רשמו את הדירה על שם שני בני הזוג, והרי זה דומה לדין העולה מדברי הראשונים, שמי שהשדה נרשם על שמו רשאי לתבוע את השדה.
יתר על כן, הנדון בסוגיא בבבא קמא הוא, שהמוכר הכיר רק את מי שנתן לו את הכסף, ולא את מי שהשדה נרשם על שמו. אבל כאן הרי כל תהליך הקנייה נעשה ע"י הבעל והאשה כאחד, ושניהם חתמו על כל המסמכים הקשורים בקנייה, ולכן ברור במקרה זה, שהמוכר מכר את הדירה הן לבעל והן לאשה.
עוד יש לציין, כי אף שהפוסקים (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקנז; שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' לח ועוד) דנו במקרה של אדם שקנה דירה בכספו ורשם אותה בערכאות על שם אשתו, אם יש לראות בזה מתנה, או שנאמר שעשה זאת רק כדי להבריח מבעלי חובו, שם מדובר כשהבעל קנה את הדירה לעצמו ורק הוא היה שותף לתהליך הקנייה, והרישום אחרי כן בערכאות אינו קשור לעצם הקנייה. אבל בנדון דידן, הרי הבעל והאשה הם אלו שהשתתפו בתהליך קניית הנכס כולו, ורק התשלום התבצע אך ורק ע"י הורי האשה.
ג. מעמדו של רישום בטאבו כקניין
בימינו מקובל מאוד שההורים של צד אחד הם שמממנים את כל הדירה, אף שהיא נרשמת על שם שני בני הזוג. ולכן אין לראות את רישום מחצית הדירה על שם החתן כרישום של כבוד בלבד, אלא כמתנה גמורה, שהיא חלק מההסכם בין הצדדים, ותמורה להסכמת החתן לנישואין.
בית הדין קיבל את ההנחה, שלהעברת הזכויות בטאבו יש מעמד של קניין סיטומתא. ועל כן, אף אם נאמר שהדירה נקנתה כולה בכספי הורי האשה, יש לראות את הרישום בטאבו על שם הבעל כמתנה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 32
גליון 32