|
 גליון מספר 13 - שכירות פועליםפסקי דיןבית הדין לממונות בית אל
אתר www.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'
תוספת תשלום עבור עבודה עברית
התביעה
התובע הזמין עבודה קבלנית אצל הנתבע. בחוזה העבודה כתוב, שהפועלים יהיו בעלי תעודות זהות כחולות והיתרי עבודה. אבל גם התובע וגם הנתבע הודו, שהייתה הסכמה בעל פה, שהקבלן לא יעסיק פועלים ערבים. התובע טוען, שביקש כן, מחמת חששו מפגמים מכוונים שלעתים עושים פועלים אלו בבנייה, מפני חששות ביטחוניים, וכן מסיבות אידיאולוגיות.
התובע טוען, כי הדגיש בפני הקבלן שהוא מוכן לשלם לו יותר משום שיודע שאינו מעסיק ערבים. כעת הוא תובע החזר של התוספת ששילם לקבלן מעבר למחיר שהיה יכול להשיג אצל קבלנים אחרים המעסיקים ערבים.
תשובת הנתבע
הנתבע מודה כי התובע אמר לו שהוא לוקח אותו משום שיודע שאינו עובד עם ערבים, אף על פי שהוא יקר.
אבל, הנתבע טוען, שהוא העסיק מעט מאוד ערבים, ולא כעובדים ישירים שלו, אלא כפועלים של קבלני המשנה שלו.
פסק הדין
דעת הרוב היא, שאכן יש כאן תנאי בין התובע לנתבע, ולכן הסיכום על המחיר בטל, וממילא התובע צריך לשלם רק את שוויה האמיתי של העבודה, דהיינו כפי מחירה אצל קבלנים המעסיקים גם פועלים ערבים.
דעת המיעוט היא, שתנאי זה אינו מועיל לביטול הסיכום על המחיר. ובכל אופן, בדרך פשרה ומשום עגמת נפשו של התובע, נקבע סכום מסוים לפיצויו.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. הסבר דעת הרוב
ב. הסבר דעת המיעוט
א. דעת הרוב
דעת הרוב: התנאי שלא להעסיק פועלים ערבים הוא תנאי המבטל את ההסכמה על גובה התשלום עבור העבודה. לכן, את התשלום שהיה מוטל על התובע צריך לחשב על פי שומת בית דין. בית הדין החליט, שהסכום הוא כפי הסכום שהיה התובע משלם, אילו היה פונה לקבלן אחר, המעסיק גם עובדים ערבים. ממילא, הנתבע צריך לשלם לתובע את ההפרש בין הסכום שגבה לבין הסכום שהיו גובים קבלנים אחרים.
ב.דעת המיעוט
דעת המיעוט: התנאי אינו גורם לביטול ההסכמה על גובה התשלום. זאת משתי סיבות: (א) יתכן שהקבלן גבה סכום גבוה יותר מסיבות שאינן קשורות לתנאי זה, כגון יעילות ואיכות העבודה. (ב) לא הוכח שעבודה הנעשית על ידי פועלים ערבים זולה יותר.
לכן, אף על פי שהתנאי חל, הוא אינו גורם לביטול ההסכם בין הקבלן והתובע. הדבר דומה לדין המובא בשו"ע (חו"מ סימן רלד סעיף ג):
המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים – מחזיר הפירות ונוטל דמיו; ואם אכלם – אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום.
הרי, שלמרות שברור כי ישנו תנאי גמור בין המוכר ללוקח, שימכור דווקא פירות מותרים באכילה, וראיה לדבר, שקודם שאכל יכול להחזיר את הפירות וליטול הדמים, התנאי הזה אינו גורם לכך שאם כבר אכל, יוכל לתבוע את ההפרש במחיר. ואם כן, גם בנידון דידן, כיוון שסוף סוף העבודה נעשתה, אין התובע יכול לדרוש מהנתבע את ההפרש במחיר. אמנם, תוך כדי העבודה היה התובע רשאי להפסיקה מחמת שהנתבע לא עמד בתנאי שהוסכם ביניהם.
הרב דוד ספקטור, בית הדין לממונות בית שמש
לא פורסם[1]
תביעת פירוק שותפות
תיאור המקרה
התובע והנתבע הקימו שותפות ביניהם. בזמן ההקמה, השקיע כל אחד מהצדדים סכום כסף שווה. אולם, בפועל במסמכי השותפות מתואר הנתבע כמעסיק של התובע. כעת הצדדים מעוניינים לפרק את השותפות, אלא שהם אינם מסכימים על אופן חלוקת נכסי השותפות.
התביעה
התובע טוען, כי היות שהנתבע נרשם כמעסיק, יש לראות כך את מערכת היחסים ביניהם. וממילא, האופן הנכון לחלק את נכסי השותפות בינו ובין הנתבע, הוא על ידי תשלומים שישלם הנתבע לתובע על פיצויי פיטורין, משכורות שלא שולמו וכדומה, ולא לחלק את הנכסים שווה בשווה.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהרישום במסמכים שהנתבע מעסיק את התובע נועד אך ורק לצורכי מס, ואינו משקף את מערכת היחסים האמיתית בין הצדדים. ולכן הוא מבקש שחלוקת נכסי השותפות תעשה שווה בשווה, ולא על פי תחשיבים של משכורות, פיצויי פיטורין וכדומה.
לנתבע ישנן טענות כלפי התובע על כך שהתובע התרשל בעבודתו, נעדר וכדומה. ועל כן, ההשקעה של התובע בשותפות קטנה מזו שלו, וממילא יש לתת לכך ביטוי באופן חלוקת נכסי השותפות.
פסק הדין
בית הדין קיבל את עמדת הנתבע, וקבע כי מדובר בשותפות. את נכסי השותפות חילק בית הדין בשווה.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. הגדרת מערכת היחסים בין הצדדים.
ב. האם ישנה רלוונטיות לטענות הנתבע כי התובע התרשל בעבודתו?
א. הגדרת מערכת היחסים בין הצדדים
השולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיף ג) כותב:
האומנים שנשתתפו באומנות, אף על פי שקנו מידם, אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה, אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הגה: וי"א דיכולין להקנות זה לזה אפילו בדבר שלא בא לעולם. וי"א דאפילו קנין אינם צריכין, אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים, אפילו באמירה בעלמא, ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו. ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אחר כך, אבל לא לענין מה שהרויחו כבר, ואינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהן.
לכאורה, היות שעיקר השותפות בין התובע לנתבע הייתה בעבודה, ולא בנכסים, הרי שלדעת המחבר אין לשותפות זו משמעות, שכן זו הקנאה של דבר שלא בא לעולם. על כן, כאשר נרשמו הצדדים כעובד ומעביד, הרי זו חזרה מהחלטתם להיות שותפים. גם הרמ"א מביא שיטה, שהשותפים יכולים לחזור בהם לעניין מה שירוויחו בעתיד, ועל כן יש לראות את הצהרתם כעובד ומעביד כחזרה מהשותפות.
למרות זאת, קבע בית הדין, כי היות שהצדדים הודו שבתחילת דרכם השתתפו בהוצאות הראשוניות בשווה, הרי כבר נשתתפו ברכוש מסוים, כמבואר בשו"ע (שם סעיף ג), וכל העבודה שעשו אחר כך, מוגדרת כעבודה עבור השותפות, כל עוד שלא פירקו את ההשתתפות הראשונית באותו רכוש.
ב. טענות הנתבע על התרשלות התובע בעבודה
בית הדין קבע, כי היות שכרגע השותפים עומדים בפני פירוק השותפות, אין רלוונטיות לטענות הנתבע כי התובע התרשל בעבודה, וזאת משתי סיבות:
א. מטעם מחילה.
ב. על פי המבואר בשו"ע (שם, סעיפים י-יג), כל עוד שלא הוכח כי מי מהצדדים התרשל בעבודתו באופן החורג מגבול הנהוג בין שותפים, מחלקים את השותפות בשווה. הנתבע לא הוכיח התרשלות חמורה של התובע, ועל פי התרשמות בית הדין מן הטענות של התובע והנתבע, לא הייתה התרשלות כזו.
הרב מרדכי בנימין רלב"ג, בית הדין שע"י הרבנות ירושלים
אבני משפט, סימן טז
הגדרת מעמדו של שכיר יום העובד לפי שעות
תיאור המקרה
התובע עבד כשדרן בערוץ רדיו פיראטי במשך כמה שנים. תפקידו היה לשדר תכנית מדי יום, שישה ימים בשבוע בשעה קבועה. הנהלת הערוץ, שהיא הנתבעת, לא התערבה באופן ניהול התכנית, מלבד הנחיות שאינן מחייבות לתכנים כלליים. התובע קיבל את משכורתו אחת לחודש, על פי חשבון של 50$ לשעה, וסוכם שבימים שבהם לא ישדר, מחמת שחל יו"ט באמצע השבוע, ישולם לו כאילו שידר.
בין התובע לנתבעת סוכם שיהיה זכאי ל-12 ימי חופש בשנה.
יום אחד, הודיע לתובע נציג של הנתבעת, כי הוחלט לקצץ חצי שעה מהתכנית מדי יום, ומעתה ישדר רק שעה אחת.
התביעה
התובע הביא חוות דעת של המחלקה המשפטית של הסתדרות העובדים, לפיה מעמדו כעובד קבוע בערוץ, ולכן הוא זכאי לכל ההטבות לעובדים הקבועות בחוק. כגון – דמי הבראה, דמי נסיעה וכו'.
התובע תובע: (א) פיצויים על הקיצוצים בשעות עבודתו, לפי ותק של שבע שנים. (ב) תשלום עבור כל הזכויות המגיעות לו על פי חוק כעובד, שלא שולמו לו עד עתה.
תשובת הנתבע
הנתבעת טוענת, שהתובע לא היה עובד שכיר, אלא קבלן. והיא מביאה לכך התובעת מספר ראיות:
(א) התובע לא היה צריך להופיע במשרד בשעות קבועות, מלבד בשעות שידור התכנית. (ב) התובע שידר באופן עצמאי בלי התערבות מצד מנהלי התחנה. (ג) התובע לא הסכים להתרים מקהל המאזינים כסף לקיום התחנה, וזאת למרות שמדובר בתחנה הממומנת אך ורק על ידי תרומות, שאותם מתרימים שאר השדרנים.
על כן, הוא אינו זכאי לתשלום מעבר למה ששולם לו.
פסק הדין
דין התובע כדין שכיר, והוא זכאי לכל ההטבות הקבועות בחוק הנובעות ממעמד זה.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. הגדרת ההבדל בין שכיר לקבלן על פי ההלכה.
ב. האם להגדרת בתי המשפט בעניין זה יש תוקף מכוח 'מנהג המדינה'?
א. ההבדל בין שכיר לקבלן על פי ההלכה
על פי ההלכה, ישנו הבדל בין שכיר לקבלן. שכיר יכול לחזור בו באמצע זמן השכירות, ואילו קבלן צריך לסיים את העבודה שנשכר לה. המרדכי (בבא מציעא סימן שמו) כותב בשם רבנו יואל, שאדם שנשכר כמורה לשנה, יכול לחזור בו כדין פועל, וטעמו הוא, שקבלן הוא רק מי שאין עבודתו קצובה בזמן. אבל אם מדובר במורה שנשכר ללמד שנה, אינו כקבלן, אלא כשכיר.
הגדרה זו חוזרת בדברי הסמ"ע (חושן משפט סימן רכז סקנ"ט):
השוכר את חברו על עבודתו יום יום, הוא פועל גמור... אבל קבלן דגומר המלאכה דשוכרה לצורכה אימת שירצה...
בנתיבות המשפט (סימן רסד סק"ח) הסיק מדברי הסמ"ע, שאדם ששכר בעל מעבורת כדי להעבירו בנהר, היות שבעל המעבורת צריך להעביר את המבקש ממנו מיד, הרי הוא כשכיר יום.
כדבריו עולה גם מדברי החכמת שלמה (שו"ע חושן משפט שם סעיף ג) שכתב, כי אם נשכר מלמד ללמד שתי שעות ביום, ולא פורש באילו שתי שעות ביום צריך ללמד, הרי הוא קבלן. ורק אם שכר את המלמד בסתם, הרי שכרו לכל היום, ואז דינו כפועל.
בדומה יש לומר, שנהג מונית נחשב כפועל, שהרי הוא צריך להסיע את הנוסע מיד כשזה נכנס למונית.
דהיינו, שלשיטתם, אם הפועל מחויב לעבוד בשעות מסוימות, דינו כשכיר ולא כקבלן, בלא קשר לשאלה מהי מטרת העבודה.
אולם, מדברי תרומת הדשן נראית אבחנה אחרת. בסימן שכג כתב תרומת הדשן, שאם אדם שכר שליח למסור מכתב, והתנה עמו שיצא בעוד שלושה ימים, ויחזור בתוך שלושה שבועות, דינו כשכיר יום. לעומת זאת, בסימן שכט כתב, שאם אדם שכר את חברו לתקן ולטהר עשר חביות יין בזמן הבציר, אף על פי שהפועל יכול לעבוד רק בזמן הבציר, הרי זו קבלנות, משום שהשכר מחושב לפי המלאכה, ולא לפי משך העבודה.
את האבחנה של תרומת הדשן הגדיר בעל ערוך השולחן (חושן משפט סימן שלג סעיף יז):
וקבלנות מקרי כל ששכרו על המלאכה ולא על הזמן, אף שידוע כמה ימים עושים מלאכה זו, כגון שקיבל על עצמו לעשות כך וכך יין בימי הבציר, וימי הבציר ידועים כמה הם, מכל מקום, מדלא שכרו לימים אלא למלאכה נקרא קבלן.
על פי אבחנה זו, במקרה הראשון שמביא תרומת הדשן, שכר את השליח לשלושה שבועות, והתשלום הוא לפי הזמן. ואילו במקרה השני שכר לעשות מלאכה, ולכן התשלום הוא לפי המלאכה.
לפי דרכו, נהג המונית, או בעל המעבורת, אינם נחשבים כשכירי יום, שהרי הם אינם נשכרים לזמן מסוים, אלא לביצוע של פעולה מסוימת.
לנדון דידן, היות שהתובע עבד בשעות קבועות, ושכרו חושב לפי שעות, לכולי עלמא מעמדו כשל שכיר יום.
ב. תוקפן של החלטות בתי המשפט בעניין זה
לכאורה, היות שבדיני שכירות פועלים הכלל 'הכל כמנהג המדינה' תופס מקום נכבד, היה מקום לומר, כי במידה שבתי המשפט קובעים שבתנאים בנדון דידן, מעמדו של התובע הוא כשל קבלן, כך יהיה גם מעמדו על פי ההלכה.
בית הדין קבע, שאמנם חוקי המדינה קובעים באופן כללי את מנהג המדינה, אבל השאלה אם במקרה זה מדובר בשכיר או בקבלן, אינה נובעת מחוקי המדינה, אלא מפרשנות, ולפרשנותם של בתי המשפט, אין הצדדים משתעבדים, וממילא גם בית הדין אינו מחויב לה. ולא עוד, אלא שהליכה אחר פרשנותם כלולה באיסור ערכאות, והרי הוא בכלל מרים יד בתורת משה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
