|
 גליון מס '46 - מצבים שעל הדיין להסתלק מן הדיןעת לדוןעת לדון מטלטלין ששולם כסף תמורתםהרב עקיבא כהנאאחד ההבדלים בין המשפט הכללי המקובל כיום ובין דין תורה נמצא באחד היסודות המשמעותיים של דין תורה - מעשה הקנין.
על פי דין תורה, העברת בעלות על חפץ דורשת מעשה המעביר את הבעלות. לעומת זאת, בחוק המכר (סעיף 33) נכתב:
הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות.
דהיינו, שלאחר הסכמה בין המקנה לקונה על העברת הבעלות, מסירת החפץ לקונה היא הקנין. אולם מסירה זו אינה כמו קנין מסירה, שהוא מעשה הנעשה לצורך קנין, אלא היא עניין תוצאתי - הגעת החפץ לרשות הקונה יוצרת את הקנין, וממילא אין כאן 'מעשה קנין' כפי שהוא מובן בהלכה.
בגליונות הקרובים נעסוק בטיבה של עיסקת מכירת מטלטלין, כאשר הפעולה הקניינית שביצע הקונה היא תשלום עבור החפץ (ולא משיכה או הגבהה). בראשית דברינו נעסוק בשאלה האם תשלום מועיל בתור קניין גמור, ובגליונות הבאים נדון בשאלה, האם יש תועלת בתשלום, גם אם אין לו משמעות קניינית גמורה.
שלכולי עלמא כסף לא מהווה קניין לקנות מטלטלין, אלא קניינים אחרים כגון משיכת החפץ או הגבהתו. אלא שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש מהו הטעם (בבא מציעא מז:): לדעת ר' יוחנן דין זה נובע מתקנת חכמים שביטלה את דין התורה שכסף קונה מטלטלין, ואילו לדעת ריש לקיש מהתורה כסף לא קונה מטלטלין. טעם ביטול קניין כסף מן התורה, אליבא דרבי יוחנן הוא 'גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה' וכלשון הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ג הלכה ה):
ולמה תקנו חכמים דבר זה במטלטלין, גזרה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, וכגון שנפלה דליקה ונשרף, או באו ליסטים ונטלוהו, אם יהיה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יצילהו, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל החפץ, שאם אבד חייב לשלם.
להלכה פסקו רוב הראשונים (למעט רש"י במסכת עבודה זרה) כר' יוחנן שכסף קונה מדאורייתא.
לכאורה, למחלוקת אין אין משמעות, שהרי סוף סוף חכמים תקנו שכסף אינו קונה. עם זאת, ישנן כמה השלכות לפסיקה כרבי יוחנן:
קנין כסף במקום שבו לא שייך טעם התקנה
כיוון שמדאורייתא כסף קונה מטלטלין גם בלי העברת החפץ לרשות הקונה, וכל הטעם לתקנת חכמים שהפקיעו קנין כסף היא כדי שאם תפרוץ דליקה, לא יתעצל המוכר מלהציל, לכן חילקו חכמים ואמרו שבמקרים שלא שייך טעם התקנה, כמו אם ביתו של לוקח מושכר למוכר שאז לא שייך טעם התקנה, כיון שהלוקח גר ליד, יכול הוא להציל את הממון (שולחן ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף ה).
על פי אותו עקרון כתב הרמ"א (שם) שאם החפץ נמצא במקום שלא שייך חשש שמא יישרף, כגון בבית אבן, נקנה החפץ בקניין כסף. אמנם הבית יוסף חולק עליו, וכתב, שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, ולכן לא חילקו בין מקומות ששכיח דליקה או לא. את הדין של בית לוקח המושכר למוכר מסביר הב"י, שאין הקנין מטעם קניין כסף, אלא מדין חצר.
דהיינו, שלדעת הרמ"א מסתכלים בכל מקרה לגופו - האם שייך החשש ש'נשרפו חיטיך בעליה'. אבל לדעת המחבר, גם אם נמצא במקום שלא שכיח דליקה עדיין אינו קונה בקניין כסף, כיוון שחכמים ביטלו את קנין כסף לחלוטין.
כשהמוכר והקונה התנו ביניהם לקנות בקנין כסף
לדעת הרמ"א (שם) אם הקונה והמוכר רוצים שהבעלות תעבור על החפץ על ידי קניין הכסף, יכולים להנות כן. הרמ"א מביא ראייה ממסכת קידושין (כו.). הגמרא אומרת, שבמקום שבו רגילים לכתוב שטר כשקונים קרקע, קנין כסף לחוד אינו קונה את הקרקע. עם זאת, אם התנו ביניהם המוכר והלוקח לקנות בכסף בלא שטר, מועילה התנייתם. ובאותו אופן יש לומר, שאע"פ שחכמים ביטלו את קניין כסף, אם המוכר והלוקח רוצים לקנות בכסף, יכולים להתנות.
אבל הש"ך (סק"י) חולק על דעת הרמ"א והסביר, שקרקע נקנית בכסף, אלא שמדובר במקום שרגילים לקנות בשטר ולא בכסף. במקרה כזה, יכולים שני אנשים להתנות ביניהם לקנות באופן המועיל מן התורה. אבל כיוון שחכמים ביטלו את קניין כסף בהקשר של מטלטלין, נמצא שהתניה לקנות בכסף, כמוה כהתניה לקנות בדברים בלבד, שברור שאינה מועילה.
משני מקורות אלו נראה, שלדעת הרמ"א לא הפקיעו חכמים לגמרי קנין כסף, אלא השאירו מקום לקנות בכל מיני מקרים. לעומת דעת המחבר והש"ך שבשום אופן לא מועיל קנין כסף.
למעשה, ישנה מחלוקת בין הבעל המאור לרמב"ן במלחמות (בבא מציעא כח: מדפי הרי"ף), האם אדם הקונה מטלטלין בקניין כסף בעצם קנה, אלא שחז"ל נתנו לו אפשרות לחזור, או שחז"ל אמרו שהקניין כלל לא מועיל. מחלוקתם נוגעת לחפץ שנקנה בקניין כסף ונשרף קודם שעשה הקונה את קנין המשיכה - האם הקונה רשאי לחזור בו מהקנין, או לא. לדעת בעל המאור, הקונה אינו יכול לחזור, כיוון שכל מה שתיקנו חכמים הוא שניתן לחזור מהקניין, ואפשרות זו היא רק כל עוד לא נשרף, כדי שלא יגיע לידי מצב כזה, אבל אחרי שנשרף, לא נתנו חכמים את האפשרות לחזור. ואילו הרמב"ן סובר שאם נשרף נשרף למוכר, אחרי תקנת חכמים, כיוון שחכמים ביטלו את הקנין לגמרי, וממילא כל זמן שלא עשה הקונה משיכה, לא נעשה קנין כלל.
ניתן לומר שזו מחלוקת הרמ"א והמחבר - האם חכמים הפקיעו קנין כסף, ושוב לא ניתן לקנות בו, או שרק נתנו יכולת חזרה, ולכן בכל מיני אופנים ניתן לקנות.
החפץ הגיע לרשות הלוקח ללא קנין המועיל
נתיבות המשפט (סימן קפג, סק"ד) סובר שאם אדם קנה חפץ בקנין כסף, ולאחר מכן הכניס את החפץ לרשותו, למרות שלא התכוון לקניין משיכה, ובאופן שקניין משיכה אינו קונה (כגון שמשך דרך רשות הרבים) למרות זאת, כיון שלא שייך החשש ש'נשרפו חיטיך בעליה' נקנה החפץ ללוקח לגמרי, ואינו יכול לחזור. לעומת זאת, האמרי בינה (קניינים סימן ה) חולק עליו וסובר שחכמים הפקיעו לגמרי קניין כסף, ולא מועיל גם אם נמצא כרגע ברשותו משום מה, אלא אם יעשה קניין. נוסף.
אמנם, גם לדעת המחבר ישנם מקרים בהם קונה ע"י כסף לחוד, כגון מקרים שבו הכסף ניתן בצורה לא שכיחה, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רג סעיף א).
תוקף קנין כסף מכח מנהג המדינה ומכח החוק
לכאורה, היה מקום לומר שהיות שמנהג המדינה לקנות בכסף, הרי שעל פי דעת הרמ"א יהיה לקנין בכסף תוקף כמו לתנאי בין שני אנשים.
אלא שכפי שאמרנו בראשית דברינו, החוק קובע, שהקנין אינו נעשה בכסף, אלא בהעברת החפץ לרשות הקונה, ואין סיבה מיוחדת להניח, שהמנהג שונה מהחוק. לכן אין לומר שקנין כסף מועיל במטלטלין מצד מנהג המדינה או מכח דינא דמלכותא דינא.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
Halacha Psuka Issue 46
Halacha Psuka Issue 46