גליון מס' 48 - לכשרות עדים

עת לדון

חוק סימון מחירים

החוק המכונה 'חוק סימון מחירים' הוא למעשה סעיף (17ב) מתוך חוק הגנת הצרכן:

המחיר המחייב של טובין יהיה המחיר שהוצג עליהם בהתאם להוראות סעיף זה, אף אם מחירם בקופה גבוה מהמחיר האמור.

אם נתרגם זאת לשפת הדיוטות, נאמר כי המחיר לחפץ נקבע על פי המחיר המסומן עליו, אפילו אם בקופה רוצה המוכר לחייב את הקונה במחיר גבוה יותר.

בגליון הנוכחי נדון בשאלה, האם יש לסעיף זה תוקף בהלכה, בהתעלם משאלת 'דינא דמלכותא דינא'. בגליון הבא נדון בשאלה זו תוך התחשבות בשאלת 'דינא דמלכותא דינא', ובבעיית אונאה.

קביעת מחיר במקרה של העדר הסכמה מפורשת בין הקונה למוכר

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכא סעיף א) נפסק:

זה אומר במנה וזה אומר במאתיים, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה, אם הלוקח תבע את המוכר ייעשו דברי מוכר, ואם המוכר תבע את הלוקח ייעשו דברי לוקח.

במקרה דנן, אמנם היתה קביעת מחיר מצד המוכר, שכתובה על המוצר, אבל כאשר הקונה מגיע לקופה הוא מגלה ש ישנה קביעת מחיר אחרת של המוכר שהוא לא ידע עליה קודם.

ניתן לומר, כי קביעת המחיר מצד הקונה היא המחיר המופיע על המוצר, כיון שזהו המחיר בו הוא חשב לקנותו, ומצד המוכר הקביעה היא המחיר שהקופה רושמת, כיון שזהו המחיר בו הוא התרצה, ואם כן כיון שהמוכר תובע את הקונה לקנות (לכאורה כך ההגדרה) אזי 'יעשו דברי לוקח', דהיינו שיש לשלם על פי המחיר שהקונה מודע אליו.

אלא שבמקרה שעליו מדבר השולחן ערוך, שני הצדדים התווכחו על מחיר, ולאחר מכן קנו בסתמא, ואז הכלל הוא שישנה הסכמה שבשתיקה, שהמחיר של הנתבע למכר, הוא המחיר המוסכם. לעומת זאת, בנדון דידן, המחיר המקודד על החפץ אינו ידוע כלל למוכר, לפי טענתו, ואומר שלא הייתה הסכמה מעולם למכור במחיר הרשום על החפץ, אלא במחיר שרשום במחשב של העסק, ואולי במקרה כזה יוכל המוכר לומר שזהו מחיר החפץ.

אמנם, לכאורה אין בעל הבית יכול להסתתר בטענה כזו שלא ידע את המחיר, כיון שבדרך כלל מי שמקדד את המחיר על המוצרים הם שלוחיו של בעל הבית המוכר, ואם כן מה לי הוא מה לי שלוחיו, חוסר ידיעתו של בעל העסק אינו רלוונטי.

לכן לכאורה פשוט, שכאשר יש מחיר הרשום על המוצר, והקונה התכוון לקנותו, והמוכר למוכרו, הרי כתיבת המחיר על המוצר מהווה הסכמה וקביעת מחירו לצרכן, ולכן יהיה חייב המוכר להסכים למחיר הרשום על המוצר.

קביעת מחיר שנעשתה בטעות

עד כאן הבהרנו, שאם המוכר או שלוחו רשם מחיר על החפץ, הרי זו הסכמה מצידו למחיר זה, ושוב אינו יכול לחזור בו. עם זאת, ברור שאם המוכר טעה במחיר החפץ, ורשם מחיר לא נכון, אין כתיבת המחיר מהווה הסכמה מצידו למחיר הנקוב. במקרה זה, יש לדון בשאלה, האם המוכר נאמן לטעון שהמחיר שכתב הוא טעות?

שאלה זו תלויה בשאלה, מתי בדיוק נעשה הקנין של הקונה, כאשר אדם נכנס לחנות לקנות.

במשנה במסכת דמאי (פרק ג משנה ב) נאמר:

הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר, לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין.

כלומר, אדם שמרים ירק שמחירו ידוע, ועומד למכירה, והגביהו על מנת לקנותו, קונה אותו, גם ללא ידיעת המוכר במעשהו, ולאחר מכן הירק כבר שלו. וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעשר פרק יא הלכה ח).

ומכך עולה שאדם שלוקח חפץ שעומד למכירה ומחירו ידוע קונה אותו מיד כאשר הכניסו לעגלת הקניות על מנת לקנותו, ויכול להשאירו אצלו, והוא שלו.

כיוצא בזה, הגמרא (בבא בתרא פח.) מדמה את המקרה של המשנה בדמאי, למקרה של אדם שלקח חפץ מבית האומן, על מנת לבדוק אם הוא טוב לו, וידוע מחירו, ואומרת שהלוקח חייב גם באונסין על החפץ. ונחלקו הראשונים מדוע הלוקח חייב באונסין:

הרשב"ם ביאר באפשרות אחת שהלוקח נחשב כשואל את החפץ. אבל מדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ד הלכה יד) והשולחן ערוך (חושן משפט סימן ר סעיף יא) עולה שהלוקח כלי על מנת לבקרו נחשב כקונה:

שהואיל ודמיו קצובים מעת שהגביהו נעשה ברשותו ואין המוכר יכול לחזור בו.

אמנם, בימינו, יתכן שכשאדם לוקח לעגלת הקניות שלו חפץ, ברור לו שאין הוא רוצה להתחייב לקנותו, כיוון שהקונה נמלך ואינו קונה גם מה שכבר שם בעגלת הקניות, אבל כאשר הלקוח מגיע אל הקופה, ברור שהוא מתכוון לקנות את המוצרים שבעגלה (ואף שיתכן שהוא ימלך לגבי חלק מהמוצרים, הרי זה כמו נוטל כלי מבית האומן על מנת לבקרו שרשאי להחזיר את הכלי, אבל כל זמן שלא החזיר נחשב כלוקח). כיוון שהקונה נחשב כלוקח של החפץ, הרי הוא המוחזק, ולכן המוכר אינו נאמן בסתם לטעון, שהמחיר שרשם על החפץ נרשם בטעות.

אמנם, אם ברור שהמחיר הוא טעות, נראה שאין להתייחס למחיר הרשום על החפץ, אלא רק למחיר המופיע במחשב שבקופה.

לסיכום: בהתעלם משאלת 'דינא דמלכותא דינא', יש לומר שאם אין הוכחה ברורה שהמחיר שנרשם על החפץ הוא טעות, הרי המוכר חייב להסכים למכור את החפץ במחיר הרשום. אולם, אם מדובר בטעות דמוכח, לא מוטלת על המוכר חובה למכור את החפץ במחיר הרשום.

כאמור, בגליון הבא נדון בשאלה, האם מכח 'דינא דמלכותא דינא' חייב המוכר למכור במחיר הנקוב על החפץ, גם אם ברור שמחיר זה ננקב בטעות.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר