|
 גליון מספר 18 - יחסי עבודהפסקי דיןבית הדין משפט והלכה בישראל, ירושלים
לא פורסם
משמעותה של עיסקת 1 + 1 חינם
תיאור המקרה
הנתבעת פרסמה הצעה לרכישת שירות מסוים. בהצעה נאמר – קְנה שירות א', וקבל כבונוס שירות ב' בחינם. התובע הזמין אצל הנתבעת את השירות, ושילם מראש עבורו.
הנתבעת סיפקה את כל הכמות של שירות א', אבל משירות ב' סיפקה רק מחציתו, ואת המחצית השנייה לא הייתה יכולה לספק, מחמת אונס.
היות שמדובר בשירות, אין אפשרות להחזירו כעת לנתבעת.
התביעה
התובע טוען, כי היות שהוא שילם עבור שני השירותים גם יחד, וסוף סוף הוא לא קיבל את שניהם, העסקה בטלה, והוא אינו צריך לשלם דבר. על כן, הוא תובע את הכסף ששילם בחזרה.
כמו כן, התובע טוען, שבלי המחצית השנייה של שירות ב', מאבד השירות מערכו, ונמצא שהנתבעת לא נתנה לו שירות ששווה אפילו מחצית ממה שהתחייבה עליו.
תשובת הנתבע
ראשית, הנתבעת טוענת, כי היות ששירות א' הוא השירות העיקרי, כפי שנכתב במודעת הפרסום ובטופס ההזמנה, והיא סיפקה אותו בשלמות – הרי שהעסקה התקיימה, ועל שירות א' בוודאי שהיה על התובע לשלם. שנית, הנתבעת טוענת שהעלות של שירות ב' היא אפס, כפי שנכתב במודעת הפרסום. על כן היא טוענת, שגם אם לא סיפקה את כל השירות, הרי שאין סכום כסף שאותו היא צריכה להחזיר.
פסק הדין
דעת הרוב הייתה שיש לחשב את השווי היחסי של שירות ב' מתוך המחיר ששולם, ולהחזיר לתובע את השווי של אותו חלק של שירות ב' שלא סופק.
דעת המיעוט הייתה, כי היות ששירות ב' לא סופק במלואו, העסקה בטלה. על כן, יש להעריך את שוויה של ההנאה שנהנה התובע משירות א', ולהחזיר לתובע את ההפרש.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם שירות ב' נחשב שירות חינם, או שהוא כלול בשווי העִסקה?
ב. האם העסקה בטלה מחמת שהנתבעת לא סיפקה את מלוא ההתחייבות שלה?
ג. כיצד לשום את חלק העסקה שלא סופק?
א. מעמדה של עסקה הכוללת שירות 'חינם'
דעת הרוב: בשו"ת הרשב"א (חלק ב סי' רסט) נכתב:
פעמים שיד בעל השטר על העליונה, בזמן שהלשון שאמר כולל, לפי דעת השומעים. ולפיכך, מי שכתב סתם, על דעת משמעות הוא כותב, שאילולי כן היה לו לפרש, כיון שהוא יודע שסתמן של דברים משמע בהפך כוונתו... והילכך, מי שמחייב עצמו לחברו במאה דינרים, ויוצאין באותו מקום מטבעות הרבה, אינו נותן לו אלא לפחות שבהן. ואלא מיהו, מן המטבע שהוא יוצא שם, הוא מחייב עצמו. ואין אומרין בכי הא: יד בעל השטר על התחתונה.
הרשב"א אומר, שהפרשנות של שטרות היא על פי 'דעת השומעים', ולא לפי המשמעות המילולית גרידא, וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך (חו"מ סימן מב סעיף י).
בנדון דידן, עלותו של שירות ב' כשלעצמו גבוהה מאוד. למעשה, אילו היה התובע מזמין רק את שירות ב', היה משלם עליו סכום נכבד, המהווה רוב הסכום ששילם עבור שני השירותים גם יחד. על כן, אף שלשון הפרסום שהוציאה הנתבעת הוא ששירות ב' הוא שירות 'חינם', ברור לחלוטין שהוא מהווה רכיב משמעותי בעסקה, ולכן חלק מהתשלום בעסקה הוא עבור שירות ב', והוא אינו שירות 'חינם'.
אמנם נכון שמבחינת הנתבעת העלות של שירות ב' נמוכה ביותר, אבל היות שכל עסקה היא מפגש אינטרסים של שני צדדים, בוודאי שאי אפשר להתעלם מכך שמבחינת התובע שירות ב' הוא חלק מהותי של העסקה.
דעת המיעוט: יש לראות את התשלום כאילו שולם עבור שירות א' בלבד. שירות ב' ניתן כתוספת חינם. אמנם, התובע התנה את התשלום בכך שיקבל גם את שירות ב', ולכן יש לראות את אספקת שירות ב' כתנאי לתשלום עבור שירות א'.
ב. ביטול עסקה שלא התבצעה במלואה
לדעת המיעוט, היות שהתנאי, דהיינו אספקת שירות ב', לא התקיים – העסקה בטלה.
לדעת הרוב, דחה בית הדין את טענת התובע, שלפיה העסקה בטלה משום שלא כל השירותים שהזמין סופקו, מחמת שתי סיבות:
(א) מתוך בחינת ההצעות שעמדו בפני התובע, ברור שגם אילו הייתה הנתבעת מציעה לספק לו משירות ב' רק את כמות השירותים שסיפקה בפועל, עדיין היה התובע מעוניין בעסקה.
(ב) מבואר בגמרא במסכת בבא מציעא (עט.), שהשוכר חמור להוליך תבואה, ומת החמור באמצע הדרך – משלם השוכר חלק מהתשלום. מדברי הגמרא רואים, כי אף על פי שהמשכיר לא סיפק את התחייבותו במלואה, היות שהדבר קרה מחמת אונס, משלם השוכר עבור חלק העסקה שממנו כבר נהנה. ובנידוננו, היות שהנתבעת לא יכלה לספק את החצי השני של שירות ב' באונס – אין לבטל את העסקה.
ג. שומת עסקה שלא התבצעה במלואה
דעת הרוב: בסוגיית הגמרא שהבאנו לגבי השוכר חמור ומת בחצי הדרך, כותבת הגמרא שהשוכר משלם 'שכרו של חצי הדרך'. התוספות (שם ד"ה אילו) כותבים, כי אף על פי שכעת יצטרך השוכר לשלם יותר ממה ששילם עבור מחצית הדין הראשונה, צריך השוכר לשלם מחצית מהשכר, משום שסוף סוף נהנה מחמורו של המשכיר, והפסד שיהיה לשוכר בתשלום עבור מחצית הדרך השנייה נובע מחמת אונס של המשכיר.
דין דומה לזה כתב השולחן ערוך (חו"מ סימן שלג סעיף ה) לגבי שכירות פועלים:
בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן – אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן נאנס, כגון שחלה או ששמע שמת לו מת. הגה: ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם, רק מה שעשו, וידם על העליונה.
וכתב הש"ך (סקכ"ד) שאם הפועל סיים חצי העבודה, ועכשיו נאנס ואינו יכול להשלימה, יקבל לפחות חצי ממשכורתו, גם אם בעל הבית יפסיד בשל כך שעלות השלמת העבודה תהיה יותר מחצי משכורתו של הפועל.
על כן, יש לשום את התשלום עבור חלק העסקה שבוצע, באופן יחסי למחיר שנקבע.
דעת המיעוט: היות שהעסקה בטלה, אין להתחשב כלל בהצעת המחיר של הנתבעת. אמנם, היות שהתובע אכן קיבל את שירות א' וחלק משירות ב', יש לדון את הנתבעת כדין 'יורד לשדה חברו שלא ברשות', שבו ההלכה בשולחן ערוך היא (חו"מ סימן שעה סעיף א):
היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה.
החזון איש (בבא בתרא סי' ב ס"ק ג-ד) כותב, שבמקרה שבעל הקרקע לא היה מעוניין במה שנטע בשדהו היורד אלא היה מעדיף נטיעה אחרת – נאמן בעל הקרקע בשבועה, לומר שדינו הוא כדין 'יורד לשדה שאינה עשויה ליטע'.
בשדה שאינה עשויה ליטע הדין הוא ש'שמין לו וידו על התחתונה', דהיינו שעל מקבל ההנאה לשלם את הפחות משתי האפשרויות הבאות: הוצאות היורד, או עליית ערך הנכס של הנהנה.
בנדון דידן קשה להעריך הן את שוויה של ההנאה, והן את העלויות של שירות א' אצל הנתבעת. על כן יש לדון על פי מה שכתב השולחן ערוך (שם סעיף ח):
כל מי ששמין לו, בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה, אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא. ואם אמר: יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשעורים, שומעין לו ונוטל בלא שבועה. וכן זה שנוטל השבח בלבד, והיתה ידו על העליונה, אינו צריך שבועה.
היות שעל פי דברי החזון איש התובע צריך להישבע שלא היה מעוניין בשירות שאותו קיבל, והיות שהמנהג הוא שלא להשביע, אלא 'לפדות' את השבועה בשליש סכום התביעה. על כן, יש לשום את ההוצאות שהוציאה הנתבעת ולהוסיף עליהן שליש, ואת ההפרש בין זה ובין מה שגבתה מהתובע, עליה להחזיר.
בית הדין לממונות איתמר
תשלום עבור עבודה באיכות גרועה
תיאור המקרה
הנתבע הוא קבלן בנייה. הוא חיפש עובד לעבודות יציקה. התובע פנה אליו, ולאחר שאמר לנתבע שיש לו ניסיון בעבודות יציקה, קיבל אותו הנתבע לעבודה בשכר של 250 ₪ ליום, שזהו השכר שאותו הוא נוהג לשלם לפועלים מקצועיים, בניגוד לעובדים רגילים המקבלים רק 200 ₪.
לאחר שהתובע עבד כחודש, היה הנתבע צריך לבצע עבודת יציקה. ביום הראשון הוטלה עבודת היציקה על התובע בלבד, ומהיום השני ואילך צירף הנתבע פועל נוסף לתובע בעבודה זו. העבודה לא יצאה טוב, ובעקבות זאת פיטר הנתבע את התובע.
התביעה
ראשית, התובע טוען, שהוא מעולם לא אמר שהוא עובד מקצועי, אלא רק שהוא עבד הרבה בבטון. שנית, הנתבע הגיע כל יום אל אתר הבנייה ולא היו לו שום הערות על טיב העבודה. שלישית, התובע עבד אצל קבלן אחר ביציקה, וזה שילם לו 250 ₪, ולא היו לו שום טענות.
על כן, התובע תובע שכר על כל הימים שעבד לפי סך של 250 ₪ ליום.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהוא הבין מהתובע שהוא אכן עובד מקצועי. כמו כן, היות שהתובע קלקל את משטח הבטון, עליו להשתתף בעלות תיקון הנזק שנגרם למשטח.
פסק הדין
בית הדין קיבל את טענת התובע, וחייב את הנתבע לשלם סך של 250 ₪ ליום.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם הנתבע יכול לשלם לתובע פחות, מכיוון שהוא לא היה פועל מקצועי?
ב. האם התובע צריך להשתתף בעלות הנזק שנגרם למשטח?
א. שינוי גובה השכר כאשר מתברר שהוא סוכם בטעות
במסגרת בירור מקצועי שערך בית הדין הוברר כי מעביד אינו יכול לסמוך על הצהרת הפועל ביחס למיומנותו המקצועית, אלא עליו לבקש תעודות או לבדוק המלצות אצל מעבידים קודמים.
על כן, אף שהנתבע הבין מדברי התובע שהוא פועל מקצועי, לא היה עליו להסתמך רק על דבריו אלא לבדוק המלצות ממקומות עבודה נוספים וכדומה. כיוון שהנתבע ויתר על בדיקות אלו, וגם שילם בפועל על עבודה של חודש בתעריף של פועל מקצועי קודם שהגיע הזמן של עבודת היציקה, הרי שמחל הנתבע לתובע על הכסף שהוסיף לו, ואינו יכול לחזור ולשנות את מה שסיכמו ביניהם.
ב. חיוב התובע בעלות הנזק שנגרם
התשב"ץ (ח"ב סי' קעד) קובע, שפועל שקיבל עליו לעשות עבודה שהוא יודע שאינו בקי בה, והזיק, חייב לשלם, "לפי שלא היה לו להכניס עצמו במה שאינו יודע ויודע שסומכין עליו". על כן, היה מקום לחייב את התובע להשתתף בעלות הנזק.
אמנם, בנידון דידן ישנן כמה סיבות מדוע אין להטיל על התובע חיוב זה:
ראשית, חובת הבירור אם הפועל הוא מיומן או לא מוטלת על המעסיק, כפי שהוברר לעיל, ולכן לא היה לנתבע להניח שהתובע הוא פועל מיומן. על כן, התובע אינו נכנס תחת הכלל ש'ידע שסומכים עליו', כדברי התשב"ץ.
שנית, הנתבע הטיל את עבודת היציקה על התובע בלבד ביום הראשון, למרות שמדובר בעבודה הדורשת מספר ידיים גדול יותר, ואין עושים אותה עם פועל אחד אלא לפחות עם שניים.
היות שהנתבע היה צריך להיות מודע לכל הנ"ל, הרי שהוא צריך לשלם לתובע על עבודתו, אף שהתובע לא עשאה כמו שצריך, והרי זה דומה למה שכתב השולחן ערוך (חו"מ סימן שלה סעיף ב):
השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום, והלך ולא מצא שם מה שיביא, נותן לו שכרו משלם.
והטעם הוא, שהרי היה על בעל הבית לברר מראש אם החפץ נמצא במקום שאליו נשלח הפועל.
הרב אברהם דב לוין, בית הדין שע"י הרבנות, ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות, כרך ב, עמ' פג-צ
חיוב קבלן בנזקים שגרמו פועליו
תיאור המקרה
התובע הוא בעל מוזיאון, והוא העסיק את הנתבע בשיפוצים במוזיאון. במהלך השיפוצים, שבר אחד מעובדי הנתבע, את גג הזכוכית באחד מחדרי המוזיאון, וכתוצאה מכך נפגע אחד המוצגים וניזוק קשות.
התביעה
התובע טוען, כי היות שהנתבע הוא ששכר את העובד, מוטל עליו לשלם עבור הנזק שנגרם.
פסק הדין
בית הדין קבע, שהפועל שהזיק חייב לשלם. לגבי אחריותו של הנתבע לנזקי הפועל, פטר בית הדין מספק את הנתבע.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם פועל שגרם נזקים לרכושו של בעל הבית צריך לשלם?
ב. קבלן שהעסיק פועל, והפועל גרם נזק – האם חייב הקבלן לשלם?
א. חיוב פועל בנזקים שגרם לרכושו של בעל הבית
המשנה (בבא קמא דף צח:) אומרת:
נתן לאומנין לתקן וקלקלו – חייבין לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל – חייב לשלם. והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים או שהזיקן – חייב לשלם; היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר – פטור, ואם מחמת המכה – חייב.
וכתב רבנו אפרים (לה. מדפי הרי"ף אות א):
הא דתנן אם מחמת המכה חייב, קשיא לן עלה, דקיימא לן גרמא בניזקין פטור! ומסתבר לן דכי אמרינן בגרמא בניזקין פטור, הני מילי בנזקי ממונא, אי נמי בנזקי גופו בכח כחו וכח אחר מעורב, כגון ליבה וליבתו הרוח, ואין בלבתו כדי ללבות. אבל הכא דבכח קא מזיק, חייב.
בנדון דידן, על פי דברי התובע, בשעה שהפועל עסק בתיקון הגג באותו החדר, נפל הגג ופגע באחד המוצגים – והרי זה כמזיק בכוחו, וחייב לשלם.
ב. חיוב בעל הבית באחריות לנזקי פועליו
מקור דין זה הוא בסוגיית הגמרא בבבא מציעא (פ.):
משנה. השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן – פטור. בבקעה וחרש בהר, אם נשבר הקנקן – חייב. לדוש בקטנית ודש בתבואה – פטור, לדוש בתבואה ודש בקטנית – חייב, מפני שהקטנית מחלקת. גמרא. היכא דלא שני בה, מאן משלם? – אמר רב פפא: דנקיט פרשא משלם. רב שישא בריה דרב אידי אמר: דנקיט מנא משלם. והלכתא: דנקיט מנא משלם.
רש"י: והיכא דלא שני – ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום, ואלו שהיו בפעולתו המנהיג והאוחז יחד – שכירים היו, איזה מהן פושע בשבירת הקנקן? דנקיט פרשא – מרדע, הוא משלם, שלא כוון את הפרה יפה, ועל ידי שעיוות את השורה של מענה נשבר הקנקן. דנקיט מנא – קנקן. משלם – שהעמיק יותר מדאי בארץ. והלכתא דנקיט מנא משלם – שאילו לא העמיקו יותר מדאי לא היה נשבר בעיוות השורה.
מבואר מהסוגיא, שאם אדם שכר פרה, והשתמש בפרה שלא כשורה (=שינה בשכירות), הרי הוא חייב לשלם אם ניזוקה הפרה. אבל אם השוכר נהג עמה כשורה, שכיריו של הפועל, הם שחייבים לשלם עבור נזקים שנגרמו תוך כדי העבודה.
בנתיבות המשפט (סי' שט סק"ט) כתב, שאם השוכר לא היה רגיל לשכור את הפועלים שעבדו עבורו, הרי הוא חייב לשלם עבור נזקיהם, מדין שומר שמסר לשומר. ואם היה השוכר רגיל בפועלים אלו, השאלה אם הוא חייב לשלם עבור נזקיהם מדין שומר שמסר לשומר, תלויה במחלוקת הראשונים אם שומר שמסר לבני ביתו חייב לשלם בעצמו. שתי הדעות בשאלה זו מופיעות בשולחן ערוך (חו"מ סימן רצא סעיף כד):
מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיעם שהוא פקדון, ולא שמרו כדרך השומרים, שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון, ובעל הבית פטור, שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. הגה: ואם אין להם לשלם, י"א דבעל הבית חייב לשלם, ויש אומרים דפטור.
היות שבנדון דידן הנתבע העסיק את הפועל המדובר בקביעות, ישנו ספק אם ניתן לחייב את הנתבע בנזקי השומר. אמנם, היות שמדובר בעבודה רגישה במיוחד, יש מקום לפקפק בשאלה אם התובע הניח שהנתבע יעסיק פועל בעבודה זו בלי להשגיח עליו כלל, ולכן ייתכן שלדברי הכול יהיה דינו של הנתבע כדין שומר שמסר לשומר, שחייב.
אלא שמלבד זאת יש לציין, שהשאלה אם אומן שעובד בבית בעל הבית מקבל עליו אחריות כדין שומר שכר – שנויה במחלוקת. לדעת הב"ח (חו"מ סי' שו) והמחנה אפרים (הל' שומרים סי' מא), אין דינו של אומן כזה כשומר כלל, משום שהבעלים לא נסתלקו מאחריות שמירתם בביתם. ואילו המשנה למלך (הל' שכירות פרק י הלכה ג) סובר, שגם אומן שעובד בבית בעל הבית דינו כשומר שכר, משום שסוף סוף מקבל שכר על עבודתו. וממילא יש לנו ספק נוסף, אם ניתן לחייב את הנתבע בנזקי הפועל שלו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
