שנת תשע"ג | שבת פרשת שמיני

פרשת השבוע: הכוונה עיקר או התוצאה עיקר?

לפני התחלת העבודה במשכן נצטוו אהרון הכהן ובני ישראל את הציווי הבא:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְקֹוָק: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה" (ויקרא ט' א-ג).

מדרש ההלכה במקום מבאר: "ויאמר אל אהרן, קח לך עגל בן בקר לחטאת, מלמד שאמר לו משה לאהרן, אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן ... ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, והלא אף ישראל צריכים כפרה, שנאמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם, אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל" 
                                                                  (ספרא שמיני פרשה א ג). 

לפי מדרש זה צריך לקרא את הפסוקים כך:

"וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת ... וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל ...".

זאת משום שאהרון צריך לכפר על חטא העגל ולכן הוא אמור להקריב "עגל בן בקר לחטאת" (זהו המקום היחיד בכל התורה שנזכר בו הביטוי עגל בן בקר לחטאת ולא פר בן בקר לחטאת).

לעומתו, עם ישראל צריך להביא לחטאת גם שעיר עזים וגם עגל. העגל כדי לכפר על חטא העגל והשעיר כדי לכפר על מכירת יוסף בידי אחיו, שטבלו את כתונת הפסים שלו בדם השעיר, על מנת שאביהם יגיע למסקנה ש"טרף טרף יוסף".

קולמוסים רבים נשתברו כדי להסביר את הקשר בין שני החטאים שנתבצעו בשני דורות רחוקים זה מזה וממילא בידי אנשים שונים.

בדברינו השבוע נביא מדברי המלבי"ם בפירושו על ספר ויקרא ומדרש ההלכה שלו ה"ספרא".

המלבי"ם טוען שעל אחד משני החטאים הללו, עם ישראל היה יכול לטעון טענה שהייתה מוציאה אותו זכאי בדין.

על חטא מכירת יוסף יכלו האחים לטעון שכאשר אדם חוטא צריך לבחון את מעשיו במבחן התוצאה ולא במבחן הכוונה. לכן, אף על פי שכוונתם הייתה רעה התוצאה הייתה מצוינת. מכירתו של יוסף לעבד במצרים גרמה לכך שהוא הפך לסגנו של פרעה, מה שהציל את משפחתו בימי הרעב וממילא את עם ישראל לדורותיו.   

על חטא העגל אפשר לטעון טענה הפוכה. כאשר האדם חוטא יש לבחון את מעשיו לפי מבחן הכוונה ולא לפי מבחן התוצאה. כוונתם של אהרון וגם של בני ישראל בבניית העגל הייתה לעבוד את הקב"ה. כך ניתן להוכיח בקלות מתוכן השיר ששרו סביבו:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"  (שמות ל"ב ד).

אומנם התוצאה הייתה איומה ונוראה - עבודת אלילים ב"מיטבה".

לכן, לפני שהתחילו לעבוד במשכן, היה צורך לכפר על שני החטאים הללו, שאף על פי שעל כל אחד מהם ניתן לסנגר, על שניהם יחד אי אפשר.

בהזדמנות זו נזכיר כי חטא מכירת יוסף - חטא יסודי בתחום של "בין אדם לחברו", קדם לחטא העגל - חטא יסודי בתחום של בין אדם למקום". 

עוד חשוב להזכיר זאת דווקא בימי הספירה בהם אנו מתאבלים על כשלון מרד בר כוכבא ומות תלמידיו של רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר