שנת תשע"ה | שבת פרשת ויגש

חמדת הדף היומי: חומר דיני דרבנן

הגמרא ביבמות (פ''ה ע''ב) אומרת שאדם שהתחתן עם אישה האסורה עליו מדברי חכמים, תיקנו חכמים שלא יהיה לה כתובה, וזאת משום ש''דברי סופרים צריכים חיזוק''. כלומר, כדי שנשים יימנעו מלהינשא לגברים האסורים להם, תיקנו חכמים שלא יהיה להן כתובה מהבעל.

כלל זה, המופיע בעוד כמה מקומות בש''ס בווריאציות שונות, טעון בירור - הרי אנו יודעים שבכל ספק בדיני תורה אנו מחמירים ובכל ספק בדרבנן הפסק הוא לקולא.

כך הקשה בשו''ת בנימין זאב סימן ת''ז:

"יש להקשות אם חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר מבשל תורה אמאי אמרינן דספקא דרבנן לקולא וספקא דאורייתא לחומרא, והלא אמרת דרבנן חמיר מדאורייתא"

ותירץ הרב בנימין זאב, שבאמת "כל מילי דרבנן הם כתובים בתורה שבעל פה" ולכן חשוב לחזק אותם, אך בכל זאת הספיקות לא נאסרו כי כך קבעו חז''ל מלכתחילה: "כיון דקבלנו עלינו בסיני תורה שבכתב ותורה שבעל פה וחז"ל תיקנו אחר זה תקנות וסייגים על ודאן תיקנו ועל ספקן לא תיקנו והם אמרו והם אמרו כלומר על הודאי גזרו ועל הספק לא גזרו". ע''כ.

ננסה להציע כאן הסבר נוסף, המבאר את החשיבות המרובה הנודעת דווקא לדיני דרבנן כמבססים את האמונה.

רבינו יונה בספרו שערי תשובה שער ג' מבאר את החשיבות של דיני דרבנן:

"הלא לך לדעת, מפני מה העובר על דברי חכמים חייב מיתה יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וזה פשר הדבר: כי העובר על דברי חכמים, אשר מלאו לבו לעשות כן, כי תקל מצותם בעיניו, לא מהתגבר יצרו עליו, אבל כי תכהינה עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנוגה האמונה, ולא משך בעול גזרתה, ולא יטרח לקיים מאמרם כי לא נכתב בספר התורה, ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה אשר נפשו מרה לו ונקוט בפניו".

כלומר, רבינו יונה מסביר שמבחינת הפגם האמוני עבירה על איסור דרבנן חמורה יותר מעבירה על איסור תורה. הטעם הוא שלא מעט פעמים הסיבה שמקילים בדיני דרבנן נובעת מזלזול מסוים, מחשיבה שמדובר 'בסך הכול בדרבנן', וכיון שהקב''ה ציווה עלינו להקשיב לדיני דרבנן ממילא המזלזל בדיני דרבנן בעצם מראה על פגם באמונתו בבורא עולם.

מבואר מדברי רבינו יונה שכלפי האדם החוטא ישנה בחינה של חומרה בדיני דרבנן יותר מאשר בדיני תורה. כי אף שמבחינת העונש בעולם האמת ודאי שעל איסור תורה העונש חמור יותר, בכל זאת מבחינת האדם החוטא, הוא ביטא זלזול וחוסר אמונה חמור יותר מאשר בעבירה על איסור תורה.

ולפי זה, נראה ליישב באופן אחר את קושיית הרב בנימין זאב.

כשחז''ל גוזרים גזירות הם מבחינתם רוצים להבחין בין דיני התורה לדיניהם, ולכן הם לא החמירו בספיקות כמו שהתורה החמירה בספיקות. אבל כיון שהאדם העובר על איסור דרבנן מבטא חוסר אמונה החמור יותר מעבירה על איסור תורה, לכן מן ההכרח לחזק את דיני דרבנן, כדי שהאדם לא יעבור על איסור דרבנן ויחליש את האמונה שלו.

ונסיים בדברי הרב קוק (אורות התורה א', ב'), שכנגד החומרה הקיימת בדיני דרבנן, 'דברי סופרים', מוצא גם מעלה מיוחדת לדיני דרבנן מכיוון שהם באים 'מהעם' מלמטה:

"תורה שבעל פה מונחת בעצם אופייה של האומה, שמצאה את ברכתה על ידי הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבעל פה מתורה שבכתב, כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב, היחש העליון של האומה עם הא-לקות העליונה, עם המגמה של המגמות, עם נצח וההוד שבעולמים ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה הפנימית, הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה א-לקית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבעל פה בשרשה משורש תורה שבכתב, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר