שנת תשע"ה | שבת פרשת דברים

בדברינו לפרשת פנחס תשע"ה, עוררנו את השאלה: האם הזיהוי של חז"ל המקשר בין פנחס ואליהו, מבוסס על מסורת שגובתה ברמזים בפסוק, או למדנות בשיטות המבוססות על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, שהפכה למסורת?

השבוע נעסוק בנבואת חורבן שעוררה פולמוס ציבורי והיא תביא אותנו לדיון בשאלה: האם קביעות של חז"ל בעניין אורך תקופות בתנ"ך, מבוססות על מסורת וקבלה או על חישובים והעמקה למדנית?

הנביא ישעיהו היה הראשון שהעלה על הפרק את האפשרות של חורבן בית המקדש.

הנביא ירמיהו היה הראשון (כנראה) שצווה להכריז על כך בפתחו של בית המקדש:

"כֹּה אָמַר יְקֹוָק עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית יְקֹוָק וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית יְקֹוָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר: ... וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק ... וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (ירמיהו כ"ו, ב-ו).

(מיכה המורשתי קדם לו בזמן, יותר ממאה שנים, אבל הוא גר רחוק בפריפריה ולכן דבריו לא עוררו רעש והתרגשות)

נבואה זו מופיעה גם בתחילת ספר ירמיהו. הנביא הזהיר את העם שלא לסמוך על הבטחת נביאי השקר כי בית הקדש הוא בית עולמים, ואין לבן אנוש היכולת להרוס את ביתו של אלקים:

"אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵמָּה".

הנביא מזהיר את ההיפך:

"כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: ...וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: (ירמיהו ז', ד-יד).

(לא נדון במסגרת קצרה זו בשאלה מדוע נבואה זו ונבואות רבות נוספות מופיעות פעמיים בספר ירמיהו)

המסורת החזל"ית המקובלת בדבר משך עמידת משכן שילה היא: שלש מאות ששים ותשע שנים, וכן שבית ראשון עמד על תילו ארבע מאות ועשר שנים. וז"ל התוספתא: "ימי אוהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת ושבגלגל ארבע עשרי שנה ושבשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת ושבנוב ובגבעון חמשים ושבע בבית עולמים ארבע מאות ועשר לבנינו הראשון ארבע מאות ועשרים לבנינו האחרון" (זבחים (צוקרמאנדל) פרק יג הלכה ו).

את המספר ארבע מאות ועשר ניתן לקבל גם על ידי חיבור שנות המלוכה של כל מלכי יהודה (משימה לא פשוטה! ניתן ללמוד נושא זה גם בעיון בספרי החדש "צפנת ישעיהו" בפרק הסיכום של פרקים א-ו).

את המספר שלש מאות שישים ותשע ניתן לקבל גם בדרך הבאה:

הנבואה על חורבן בית המקדש, שסופו יהיה כגורל משכן שילה מתוארכת לראשית ממלכת יהויקים (שם כ"ו א). אם נספור את ימי הבית הראשון מיום תחילת בנין הבית, נוריד את ימי צדקיהו (אחת עשרה שנה) ואת עשר שנותיו האחרונות של יהויקים נגיע למסקנה כי נבואת ירמיהו מצאצאי עלי - הכהן הגדול בסוף ימי שילה, על חורבן בית ראשון, בדומה לחורבן שילה, נאמרה בשנה השלש מאות וששים ותשע לבנין בית ראשון.

אם שילה חרבה בשנה זו נבואת ירמיהו מקבלת משנה תוקף ומשמעות מצמררת.

לא נכריע בספק שהעלנו. שתי האפשרויות לגיטימיות ויש להן שורשים עמוקים. לימוד התורה חייב להיות בנוי תמיד על שני עקרונות אלה, מסורת וחידושים הבנויים על דרכי הלימוד מדורי דורות.