|
פרשתנו פותחת בציווי:
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ ...וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים ט"ז יח).
שנת השמיטה עומדת להסתיים בסוף חודש אלול הנוכחי, ואז מגיע זמן מצוות שמיטת הכספים והחובות, שמופיעה בתורה בפרשה הקודמת, פרשת ראה. וז"ל התורה:
"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיקֹוָק"
(שם, ט"ו א).
ננסה להבין את הקשר בין שתי הפרשיות.
בעבר (פרשת ואתחנן תשעה) עמדנו על כך שמערכת הדין, על פי התורה והמסורת שעברה מאברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך, מחברת את המשפט והצדקה זה לזה בקשר בל ינתק. זוהי גם ההדגשה שבסוף הפסוק הראשון בפרשתנו: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". לא דין לבד ולא מידת הרחמים בלבד, המצב האידאלי הוא שילוב של שניהם - משפט וצדקה.
גם מצוות שמיטת הכספים מחברת בין הדין והצדקה.
על פי שורת הדין, אדם שנטל חוב מחברו, משעבד בכך את גופו וגם את ממונו להחזר החוב (לא נדון במסגרת קצרה זו בשאלה של "שעבודא דאורייתא או דרבנן"). עליו לעשות הכל כדי לפרע את חובו ואסור לו להשתמש בכסף למטרות לא ראויות, או להעבירו לגורם שלישי, מה שיגרום בסופו של יום לאי פירעון של החוב. עקרונית, עליו להשקיעו בצרכי יסוד, כדי לשרוד, או בניסיון לייצר אמצעי פרנסה כמו עסק וכדו'. על פי שורת הדין, אין שום הצדקה לאי פרעון חוב. מי שמוצא עצמו, ר"ל, ללא יכולות פרעון, למרות שהקפיד על הכללים שפורטו דלעיל, הינו בבחינת אנוס (ואז אסור לפגוע בו ולהענישו, גם זה חלק מהאלמנט של הצדקה ואכמ"ל). טענת האונס איננה פוטרת מפירעון אלא רק דוחה אותו לזמן שיהיו בידי הלווה האמצעים להחזיר את החוב.
אלמנט הצדקה מופיע בסופה של שנת השמיטה. חובות שהגיע זמן פירעונם ולא נגבו, נשמטים ומתבטלים. המסר למלווה הוא: ההלוואה שנתת היא בבחינת חסד, כלומר גם המלווה צריך להכיר בכך שיכולתו להלוות היא חסד. ולכן, מדי שבע שנים המלוה מתחלק ברכושו עם הלווה.
זהו הצד של החסד שבהלוואה וגם הצד השווה שבין שמיטת קרקעות לשמיטת כספים.
נציין כי כל האמור הינו מהצד של המלווה! לווה שיש ביכולתו לפרוע את חובו צריך לנסות ולהחזירו.
המלווה צריך לומר ללווה המבקש לשלם: "משמט אני". ואם הלווה יענה לו: "אף על פי כן" מותר למלוה לקבלו.
נציין כי רוח חכמים נוחה ממי שמחזיר חובותיו למרות שמיטת הכספים
(עיינו במסכת שביעית פרק י' משנה ט ושימו לב גם לסיפא של המשנה, שמוסיפה כלל ברזל נוסף, בדבר מי שרוח חכמים נוחה הימנו).
בגלל שתוקפה של מצוות השמיטה כיום הוא רק מדרבנן, ולצערנו הרב, עקב חששו של הלל "שלא תנעול דלת בפני לווים", כלומר, שהעשירים לא ילוו לעניים, בגלל שמיטת הכספים, תוקן הפרוזבול.
וז"ל המשנה (המדגישה את חריפות לשון התורה): "פרוזבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', התקין הלל לפרוזבול" (שביעית פרק י משנה ג).
כתיבת פרוזבול משמעותו מסירת החובות לבית הדין.
בימים הקרובים ניתן יהיה למצא נוסח לשטר הפרוזבול על אתר האינטרנט של 'ארץ חמדה'.
נוסח הפרוזבול יבטא את אחריותה של רשת בתי הדין "ארץ חמדה-גזית", בתחום הצדקה והמשפט, לחיים הכלכליים במדינת ישראל בדורנו.
|
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
