שנת תשע"ו | שבת פרשת פקודי

בסוף פרשתנו מבואר:

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן...  וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:" (שמות מ' יז, לד).

חז"ל ובעקבותיהם רוב הראשונים, קושרים פסוק זה לפסוקים הפותחים את פרשת שמיני בספר ויקרא:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:.. וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק" (ויקרא  ט' א-ו).  

לדבריהם, הראשון לחודש ניסן הוא היום השמיני אחרי שבעת ימי המילואים, שהתחילו בכ"ב באדר. יום מיוחד ושמח זה זכה להרבה מעלות=עטרות.

וזה לשון המדרש: "ויהי בחדש הראשון. זה ניסן, שנאמר ראשון הוא לכם (שמות י"ב ב), שבו נתבשר אברהם אבינו ביצחק, ושבו יצאו ישראל ממצרים, ושבו נפקדו האמהות, וחודש שעתידין ישראל ליגאל בו, ואמרו רבותינו ז"ל שבעת ימי המלואים היו קודם ראש חודש ניסן, שבעשרים ושנים באדר התחילו להקים המשכן, והיה משה רבינו ע"ה מעמידו בכל יום ומפרקו כל שבעה, ביום השמיני שהוא ראש חדש ניסן העמידו ולא פירקו. ותנא אותו היום נטל [עשרה] עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לחדשים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת אש מן השמים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לנשיאים, ראשון לאסור הבמות, וביום השמיני קרא למשה, וזה היה ראש חדש ניסן, ואותו היום היה שמחה יתירה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי בחדש הראשון, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א' ה')" (מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת פקודי פרק מ סימן יז).

רבי אברהם בן עזרא, כדרכו בקודש, איננו צועד במסילה הסלולה ומחדש חידוש מעניין. לטענתו, אכן, הפסוק בפרשת פקודי עוסק כמובן בראש חודש ניסן, אבל הוא היה היום הראשון של שבעת ימי המילואים. היום השמיני בו הוקם סופית המשכן הוא ח' בניסן. וז"ל: "היה נראה לנו כי ביום השמיני - שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחדש. רק המעתיקים אמרו שהיה ר"ח ניסן, ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגיל בו וללמד" (אבן עזרא ויקרא ט' א).

ננסה למצוא גם לדעת האבן עזרא, מקור בדברי חז"ל.

ביום השמיני גם פגעה מידת הדין בנדב ואביהו בניו של של אהרון הכהן. משימת ההוצאה של  גופותיהם מהמשכן, הוטלה ע"י משה על 'בני דודיהם':

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (ויקרא  י' ד).

חודש אחד מאוחר יותר התעוררה בעיה:

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא" (במדבר ט' ו).

נחלקו חכמים בשאלה: מי היו הטמאים בי"ד בניסן, שלא יכלו להשתתף במצוות קרבן הפסח, ונאלצו להשתמש בפתרון של פסח שני?

במסכת סוכה מצינו: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא", הקשה על כך "רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר?" (דף כה ע"א, ע"ב).

לפי דברי אבן עזרא הקושיה מתורצת. אבן עזרא הסביר לפי דעת רבי עקיבא. הם לא יכלו להיטהר כי האסון התרחש בח' בניסן ולא בא' בניסן ולכן לא הספיקו להיטהר עד י"ד בניסן יום הקרבת הפסח. מישאל ואליצפן היו הראשונים שחגגו פסח שני.

הבה נתפלל כי נזכה לחודש אדר שמח ואחר כך

 לחודש ניסן שיהיה כולו שמחה וגאולה.

משם, בע"ה, נזכה להמשיך לחודש אייר, בו נתחדשו ימי שמחה וגאולה בדורנו.