שנת תשע"ו | שבת פרשת צו

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה- דם

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה, כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ [ויקרא ז כו-כז]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ב, ערך דם, טורים 513 – 536

הדם במקרא, בחז"ל ובמחשבת ישראל 

איסור אכילת דם מוזכר בתורה שבע פעמים [1], ומספר טעמים נאמרו על החזרה הרבה הזו [2]. חז"ל מנו חמשה לאווין בדם [3]. ואף שאיסור אכילת דם מוזכר פעמים אחדות בתורה, לא נמנה איסור זה במנין המצוות אלא בלאו אחד [4], והטעם הוא, שלא באו כל הלאווין אלא לאסור דם באופנים שונים [5], ויתר הלאווין המוזכרים בדם, לדרשות אחרות נאמרו, ולא לאיסור דם עצמו [6].

איסור אכילת דם מיוחד הוא לתורת ישראל, ולא מצוי בין העמים האחרים.

ביסוד האיסור של אכילת דם נאמרו טעמים אחדים:

התורה עצמה ציינה את הטעם 'כי נפש הבשר בדם הוא', 'כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא', 'כי הדם הוא הנפש' [7]. המפרשים נתנו טעמים נוספים לאיסור אכילת דם - יש שכתבו, שהטעם הוא רפואי, שהדם קשה להתעכל ומזונו רע [8], או טעם רפואי-פסיכולוגי, שהדם הוא הנפש הבהמית, ואין ראוי לנו שנערב טבעה בטבענו, שאילו היינו אוכלים הדם היה מוליד בנפשנו אכזריות וגסות טבע [9]. אחרים כתבו, שעיקר הטעם לאיסור אכילת דם הוא להרחיק את עם ישראל מעבודה זרה, שכן מנהג עובדי האלילים היה לאכול את דם הקרבן, או שהיתה חוק לעובדי אלילים מן הזובחים לשדים, שהיו אוכלים סביב הדם אחר שזבחו להם [10], וכן נהגו לאכול דם כדי להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות, והתורה הרחיקה אותנו ממנהג שפל זה [11]; ויש אומרים, שהרוצחים היו מנחשים באכילת לחם על ההרוג שלא ינקמו גואלי הדם [12]. יתר על כן, מנהג ישראל קודם מתן תורה היה לאכול דם והיו שטופים בזה, ולפי שהיו רגילים בו הרבה והיו קשים לפרוש, וכל שכן שהיה מביאם לידי עבודה זרה, הוצרכה התורה להזכיר איסורו כמה פעמים [13]. טעם אחר לאיסור אכילת הדם הוא, מפני שהדם ניתן לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם. ועוד, אחרי שהתיר הקב"ה לבני אדם לאכול בשר, לא התיר אלא גוף בעלי החיים, אבל הנפש שבהם תהיה לכפרה לאדם על ידי שיקריבוהו לקרבן, ואין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש [14].

זריקת הדם מהווה כפרה וטהרה בעניינים שונים:

דם הקרבנות נזרק על המזבח, והוא עיקר הכפרה [15]; דם נזרק על המצורע לטהרתו [16]; דם נזרק על הבית המנוגע לטהרתו [17]; דם שזרק משה לכפר על בני ישראל לכריתת הברית עמם לפני מעמד הר-סיני [18]; דם נזרק על הכהנים לחנכם [19]; מתן הדם על המשקוף במצרים היה סמל לגאולה והצלה [20].

יצירת הדם - לפי חז"ל נוצר הדם בכבד [21], ומקורו של הדם הוא מהאם [22].

במינקת סברו מחז"ל שדם נעכר ונעשה חלב [23].

מחלות - עודף דם נחשב בחז"ל כמקור לכל המחלות [24], ומצב זה גורם לשחין [25].

תגובות לדם - ראיית דם יכולה לגרום לאנשים מסויימים שיתעלפו [26], ודבר זה נכון גם בימינו.

נפשו של אדם קצה מן הדם, ובכל זאת הפורש ממנו מקבל שכר [27].

פרטי דינים

אכילת דם - האוכל כזית [28] מן הדם במזיד חייב כרת [29], בשוגג חייב חטאת, ואם התרו בו - לוקה, ואין איסור דם בכלל חייבי מיתות בית דין [30]. שלוש כריתות אמורות בדם [31], לחייב כרת על דם חולין, דם קדשים, ודם כיסוי [32]. ואף על פי שכל המשקים שיעורם ברביעית, הואיל והתורה הוציאה איסור דם בלשון אכילה, שיעורו כאוכלים [33].

הגדרת הדם לעניין חיובו - חיוב כרת אינו אלא על דם שהנפש יוצאת בו, ונחלקו חז"ל אם הכוונה לדם כל זמן שמקלח, או מטיפה המשחרת ואילך [34], ולהלכה נפסק כל זמן שמקלח [35]. אבל אין חיוב כרת על דם התמצית, היינו הדם היוצא לאחר מיתה [36], ולא על דם האיברים, היינו כשפירש הדם מן האיבר ויצא לחוץ, אבל כל זמן שלא פירש מותר, ויש חולקים וסוברים שאף דם שלא פירש אסור [37].

דוגמאות לדם איברים: דם הלב, היינו הדם המובלע בבשרו, אבל הדם הכנוס בתוך חללו דינו כדם ממש [38]; דם הכבד, היינו אף שהכבד כולו הוא דם קרוש, וטעם דם לו - התורה התירתו [39]; דם הטחול, היינו אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כריבוי דם, דינו כשאר בשר, ודווקא גוף הטחול, אבל דם היוצא ממנו אסור כמו כל דם האיברים [40], וכיוצא באלו [41], ואינו עובר עליהם אלא בלאו, ולוקה עליו [42].

יש מי שכתב, שאם הפריד בין עיקר הדם שמראהו אדום, לבין החלק הצלול והמימי, החיוב הוא רק על החלק האדום, ואין דין דם על החלק המימי; אבל כל עוד הם בחיבורם הטבעי, דין דם יש על כל החלקים, וכולם מצטרפים לשיעור [43].

הנאה - הדם מותר בהנאה [44], ואפילו דם קדשים מותר בהנאה [45], ואף מותר לעשות סחורה בדם [46].

קטן - גדולים מוזהרים על הקטנים, למונעם מלאכול דם [47].

גר - איסור אכילת דם נאמר בתורה במפורש גם בגר [48], לפי שבאיסור דם נאמר בפרשה 'בני ישראל', לכך הוצרך לרבות את הגר.

הותר מכללו - מחלוקת האחרונים היא, אם איסור דם נקרא הותר מכללו [49], או שאין איסור דם בגדר הותר מכללו [50].

מקורות הדם - איסור אכילת דם הוא בבהמה, חיה, עוף, כוי [51], ושליל או בן פקועה, היינו עובר שנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה, בין שהוא בן ח' ובין שהוא בן ט', בין חי ובין מת [52], בין טמאים ובין טהורים [53]. אבל דם שרצים, דם דגים, דם ביצים [54], ודם חגבים - אין חייבים עליהם מן התורה [55]. ומכל מקום, כל דם המכונס במקום אחד, אפילו דם דגים וחגבים, אסור משום מראית עין, אלא אם הוא ניכר שבא מן המותר [56]; ויש מי שמתיר אפילו במכונס [57], ומכל מקום אינם אוסרים את תערובתם [58].

דם אדם אינו אסור מן התורה, ואיסורו מדברי סופרים, ומכים עליו מכת מרדות [59]. דם אדם שבין השיניים מותר למוצצו ולבולעו, אבל אם נשך ככר בשיניו ויצא דם על גבי הככר - צריך לגרדו [60]. נחלקו האחרונים, אם מותר למצוץ ולבלוע דם המטפטף מאצבעו, או דם מילה [61]. אמנם בשבת אסור למצוץ אפילו דם שבין שיניו [62].

דם כבשר - דם אינו בכלל בשר, ואינו אסור בחלב מן התורה [63], אבל אסור לבשל דם בחלב, או לאכול תבשיל כזה מדרבנן [64]. אם דם ובשר הם שני מינים לעניין ביטול בתערובת - נחלקו בזה האחרונים [65].

דם שנקרש מאליו אין חייבים עליו, שדם אינו עומד לאכילה אלא לשתיה, ואכילה שלא כדרכה היא, אבל אם הוא הקריש את הדם - החשיבו, וחייב על אכילתו [66].

דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה, ואם חשב עליו לאוכלין - מטמא, חשב עליו למשקין - בטלה דעתו [67].

דם שבישלו או שמלחו - יש אומרים, שאינו עובר עליו, ואיסורו הוא מדרבנן בלבד; ויש אומרים, שחייבים עליו כרת [68].

דם היוצא מן החי - נחלקו תנאים אם בנוסף לאיסור דם יש בו אף איסור של דם מן החי, כדין איבר מן החי [69]. וכן נחלקו התנאים [70] והראשונים [71] בשאלה, אם גם בן נח חייב בדם מן החי, או שחייב רק באיבר מן החי. ומכל מקום דם מן החי אין בו שום טומאה, ולכן אין הכהנים צריכים להיזהר מלגעת או לטלטל דם מן החי, וגם אין חיוב קבורה של דם מן החי [72].

איסור 'לא תאכלו על הדם' [73] הוא לאו הכולל כמה אזהרות, והוא לאו שבכללות [74]. חמשה איסורי תורה כלולים בלאו זה, וחכמים הסמיכו לפסוק זה עוד שלושה איסורים [75].

בדין קבורת דם המת, יש כמה חילוקים - דם שיצא מחיים, אפילו קרוב מאד ליציאת הנשמה, ובשעת יציאת הנשמה פסק הדימום, אינו חייב בקבורה אפילו מדרבנן [76]; דם שיצא בשעת יציאת נשמה, ויש חשש שנבלע בו רביעית מדם הנפש, חייב בקבורה [77], וכן קוברים עמו את העפר הסמוך לו שנבלע בו הדם, וכן קוברים עמו בגדיו ומנעליו, אם יש לחוש שמא נבלע בהם דם הנפש, כגון בישראל שנמצא הרוג, וכל זה דווקא בגדים שהוא לבוש בהם, אבל אם ניתז מן הדם על שאר בגדים שאינו לבוש בהם, אין צריכים קבורה [78]; ודם שיצא לאחר מיתה, גם אם ודאי שלא יצא בשעת יציאת הנפש, חייב בקבורה מדרבנן [79].

דם המטפטף מן ההרוג, או מן היולדת, או ממי שמת בזמן ניתוח, בדרך נשיאתו - אין צריך לאסוף הדם לקוברו [80].

חולה שמת לאחר הניתוח בו ביום, וטרם הפשיטו מעליו את הסדינים המגואלים בדם, אם ברור שמת מחמת שטף דם, יש מי שכתב שאין לחוש לאותם הדמים שעל הבגדים, ומותר לפושטם מעליו ולטהרו ולהלבישו תכריכים [81], ויש מי שחלק עליו [82].

מקורות והערות

[1] רמב"ם, ס' המצוות, שורש ט; רבנו בחיי, דברים יב כג. והמקומות הם: ויקרא יג יז; שם, ז כו; שם, יז יב; שם, יז יד; שם, יט כו; דברים יב טז; שם, יב כג-כד; [2] ראה חזקוני, ויקרא יז י; רמב"ן עה"ת, דברים יב כב. וראה להלן בטעמי איסור הדם; [3] כריתות ד ב. וראה בתו"ת, ויקרא פ"ג, אות מב, שיש יותר לאוין בתורה ביחס לדם, אלא שהם באו לדרשה, עיי"ש; [4] סהמ"צ ל"ת קפד; סמ"ג לאוין, קלז; חינוך מ' קמח. וראה במנ"ח שם; [5] ראה כריתות, ד ב - חמישה מצבים שונים; [6] ראה רש"י כריתות ד ב, ד"ה ה' לאוין; תוס' בכורות טו א, ד"ה רק; [7] ויקרא יז יא; שם, יז יד; דברים יב כג. ובעניין דם ונפש ראה ברמב"ן, ויקרא יז יא, וכן ברמב"ן שם, יד, מה שהסביר את שלושת הפסוקים בטעם אחד. ואגב, יש להעיר, שמה שכתב שם הרמב"ן "כי ידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן", אין זה מובן לפי הידוע לנו כיום, שאין כלל רוח בלב, ומקום יצירת הדם הוא לא בלב כלל. וברבנו בחיי שם כתב: "אבל כל הדם הראשון שהוא דם קילוח נקרא 'דם הנפש', אבל אינו נפש עצמו, כי לא ימות בו אדם ובהמה אלא ברביעית אחרון"; [8] רמב"ם במו"נ, ג מח; [9] רבנו בחיי, דברים יב כג; רמב"ן, ויקרא יז יא; בעל העקדה, ויקרא, שם; החינוך, מ' קמח; [10] רמב"ם, מו"נ ג מו; רד"ק, יחזקאל לג כה; [11] א"ע, ויקרא יט כו; רמב"ם, מו"נ ג מו: "כי הדם היה טמא מאד בעיני הצבא"ה, ועם כל זה היו אוכלים אותו, מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים, והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה, ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו אדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר, ובזה תהיה האהבה והאחווה והרעות להם, בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד, ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם, אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם, ובאה התורה השלימה ליודעיה, להסיר אלו החוליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בעבודה זרה בשווה וכו'". וראה ברמב"ן, ויקרא יז יא, מה שכתב על המו"נ. וראה עוד ברמב"ן, דברים יב כב, ומה שהעיר על כך האברבנאל. וראה משנה חולין, מא א - אין שוחטין לגומא, שלא יחקה המינים; [12] חזקוני, ויקרא יט כו; בעל הטורים, שם. וראה רשב"ם על התורה, שם; [13] רבנו בחיי, דברים יב כג. וכן כתב רש"י שם, שהיו שטופים בדם לאוכלו, ומקורו בספרי שם (עו): מגיד שהיו שטופים בדם קודם מתן תורה. וראה עוד ברמב"ן, דברים יב, סוף פסוק כב; [14] רמב"ן, ויקרא יז יא, ועיי"ש באריכות. וראה עוד ברש"י, שם. וראה עוד טעמי ראשונים שונים שהובאו בתו"ש, ויקרא ג, אות' נו, נח; [15] דיני קבלת הדם, הולכתו וזריקתו סוכמו ברמב"ם, מעשה הקרבנות ה א-יז; [16] ויקרא יד ז; רמב"ם, טומאת צרעת יא א; [17] ויקרא יד נא; רמב"ם, טומאת צרעת טו ב; [18] שמות כד ח. וראה כריתות ט א; רמב"ם, איסורי ביאה יג א; [19] שמות כט כ. ובאופן כללי ראה ברמב"ם, מו"נ ג מו: "…וטהרה [התורה] הדם, ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו, והזייתו על אהרן ועל בגדיו וקדש הוא ובגדיו, וציותה להזותו על המזבח, ושמה העבודה כולה לשופכו שם לא לאוספו, ואמר ואני 'נתתיו לכם על המזבח לכפר', ושם יישפך, וכמו שאמר 'ואת כל הדם ישפוך וגו', 'ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך', וציווה לשפוך דם כל בהמה שתישחט אע"פ שאינה קרבן, אמר על 'הארץ תשפכנה כמים', ואח"כ הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, אמר 'ולא תאכלו על הדם' וכו'"; [20] שמות יב יג; [21] בכורות נה א; [22] נידה לא א; [23] בכורות ו ב; תנחומא, תזריע, ג. וראה באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה א, ע' הנקה; [24] ב"ב נח ב; [25] בכורות מד ב; ויקרא רבה, טו ב; [26] שו"ע, יו"ד א ב; [27] מכות כג ב. וראה רש"י עה"ת דברים יב כג; [28] חולין פז ב; כריתות יד א; רש"י, עירובין ד א, ד"ה שיעורין; רמב"ם, מאכלות אסורים ו א; [29] משנה כריתות ב א; רמב"ם, מאכלות אסורים ו א; [30] משנה מכות יג א; רמב"ם, סנהדרין יט א; [31] ויקרא ז כז; שם, יז י; שם, יז יד; [32] כריתות ד ב. וראה במשך חכמה על הפסוק, ויקרא יז י, בדבר הלשון 'והכרתי' שמיוחס לה' בעצמו. וראה בתורת כהנים פרשה ה, ד 'ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם', פונה אני מכל עסקי ועוסק אני בו; [33] מנ"ח, מ' קמח. וראה באריכות בשו"ת בנין ציון ח"א, סי' מט-נד; [34] כריתות כב א, וראה שם ברש"י, רגמ"ה, שטמ"ק, רמב"ם בפיהמ"ש, וחידושי הר"ן חולין לו א, ד"ה תדבר"י; [35] רמב"ם, מאכלות אסורות ו ג. וראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם (א) הע' 53; [36] משנה כריתות כ ב; רמב"ם, מאכלות אסורות ו ד; [37] ראה בפרטי הדינים באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם (א), עמ' תל-ב; [38] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' דם (א), עמ' תלב-ג; [39] חולין קט ב, וברש"י שם; [40] ראה טושו"ע, יו"ד עד א; רמב"ם, מאכלות אסורות ו ט; תוס' חולין קיא א, ד"ה אבל; [41] ראה באנציקלופדיה תלמודית ע' דם (א), אות ו, על איברים אחרים; [42] בכורות כא ב; רמב"ם שם; טושו"ע, יו"ד סז א; [43] הרב צ. שכטר, מסורה, א, ניסן תשמ"ט, עמ' מד. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה מהדו"א פי"ט הע' נה; [44] פסחים כב א; רמב"ם, מאכלות אסורות ח טו; [45] תוס' פסחים שם, ד"ה מה מים; [46] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' סב; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קל. וראה עוד בשד"ח כללים, מע' הסמ"ך, כלל ה; [47] תו"כ ויקרא יז יב; יבמות קיד א; [48] ויקרא יז ח; [49] צל"ח פסחים כג ב, ד"ה יתיב, מפני שמותר בדגים וחגבים; [50] מהר"ם חלוואה, פסחים כג ב. וראה עוד בקרן אורה, זבחים קו ב; [51] כריתות כא א; טור יו"ד סי' סו; ש"ך שם, סק"א. וכוי הוא כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה - רמב"ם, מאכלות אסורות א יג. וראה חולין פ א, מחלוקת חכמים בהגדרת בעל חיים זה; [52] משנה חולין עד א; רמב"ם, מאכלות אסורות ו ה; טושו"ע, יו"ד סו א. ולהלכה אף חייבים עליו כרת, וראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' דם (א), עמ' תכז-ח, וע' בן פקועה, עמ' שעא(2); [53] משנה כריתות כ ב; רמב"ם, מאכלות אסורות ו א; [54] יש אומרים שהם ביצי איל ושור, ויש אומרים שהם ביצי תרנגולת - רש"י ותוס' כריתות, שם. וראה באריכות פרטי דינים באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם ביצים; [55] תו"כ ויקרא יז יב; כריתות, שם; רמב"ם, שם; טושו"ע, יו"ד סו א; [56] רש"י כריתות כא ב; ראב"ד, מאכלות אסורות ו א; טושו"ע, יו"ד סו י. וראה באנציקלופדיה תלמודית ע' חשד, עמ' תשט-יב; [57] רמב"ם, מאכלות אסורות ו א, וראה במ"מ שם; [58] רשב"א בתוה"א, בית ג, שער ה; רמ"א, יו"ד סו י; [59] רמב"ם, מאכלות אסורות ו ב. וראה בתנא דבי אליהו רבה פט"ו ה"ג, שלשיטתו דם אדם אסור מן התורה, וראה בשיטתו בתו"ש ויקרא, ז אות קפא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם (א), עמ' תכח-ט, בדיני דם אדם שפירש; [60] כתובות ס א; רמב"ם, מאכלות אסורות ו ב; טושו"ע, יו"ד סו י. וראה רש"י ותוס' כתובות, שם, מחלוקת בטעם ההיתר בדם שבין השיניים; [61] ראה דרכ"ת יו"ד, סי' סו סקס"ח; [62] מג"א סי' שכח סוסקנ"ג; שו"ע הרב, או"ח שכח נד; מ"ב, סי' שכח סוסקקמ"ז; [63] חולין קיג ב; רמב"ם, מאכלות אסורות ט ו; טושו"ע, יו"ד פז ו; [64] חכמת אדם, מ ו. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' לז; [65] ש"ך יו"ד, סי' סט סקנ"ז; גליון מהרש"א שם; דרכי תשובה יו"ד, סי' צח סקל"א; [66] חולין קכ א. וראה שם בחידושי הר"ן; ירושלמי שבועות ג ב; [67] תוספתא טהרות, פ"ב; רמב"ם, טומאת מת א יט; [68] הסוגיא היא במנחות כא א. וראה המקורות של הראשונים והאחרונים שנחלקו להלכה בכך - באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם (א), עמ' תלה-ז; [69] סנהדרין נט א; [70] סנהדרין, שם; [71] שיטת רש"י בראשית ט ד, שחייב, והרמב"ן שם, חולק עליו ופוסק שבן נח פטור מדם מן החי, על פי סנהדרין נט א, ובראשית רבה, לד ז. וראה ברא"ם על רש"י הנ"ל. ולהלכה נפסק שבן נח מותר לכתחילה בדם מן החי - רמב"ם, מלכים ט י, ובכס"מ שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, נספח לערך בן נח; [72] הגרח"פ שיינברג, הובאו דבריו בס' בדמיך חיי, עמ' 59; [73] ויקרא יט כו; [74] סנהדרין סג א, ובתוס' שם; רמב"ם, סנהדרין יח ג; [75] ראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' אכילה על הדם. וראה במו"נ, ג מו, שהוסיף הרמב"ם עוד פירוש על פסוק זה; [76] ראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ה, סי' קעט; [77] ראה שו"ע, יו"ד שסד ד, ובש"ך שם, סקי"א; [78] חכמת אדם קנז י; [79] שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קיב; [80] גשר החיים, ח"א פי"א, סע' ה-ז. וראה שם בדיני דם היולדת שמתה, וראה עוד בדינים אלו בשו"ת ציץ אליעזר, חי"א סי' ע; [81] שו"ת ציץ אליעזר, שם; [82] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חיו"ד, סי' שסד אות א. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי, ח"ה, סי' קעט.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר