שנת תשע"ו | שבת פסח - אחרי מות

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - פיקוח נפש

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ד'  [ויקרא יח ה]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ו, ערך פקוח נפש, טורים 431 - 478

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, יומא פה ב: 'וחי בהם' - מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, אמר רב יהודה אמר שמואל דכתיב ''ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', ולא שימות בהם.

תלמוד בבלי, סנהדרין עד א: נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג, מאי טעמא 'וחי בהם' ולא שימות בהם.

רמב"ם, משנה תורה, שבת ב ג: ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום.

רש"ר הירש: 'וחי בהם' - מבחינת ההלכה למדנו מהמילים 'וחי בהם' שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש, מותר ואף חובה לעבור עבירה כדי להציל נפש וכו', שכן 'וחי בהם' מורה שהתכלית הראשונה של עשיית המצוות היא עידון ושובע שמחות בעולם הזה, מובן איפוא שמצווה נדחית לשעה כדי להציל חיים שיהיו עשירים במצוות. יוצאות מכלל זה רק ההלכות הנוגעות לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הללו אינן נדחות לעולם, אפילו מפני פיקוח נפש וכו', שהרי הן השיאים של מצוות בין אדם למקום בין אדם לחברו ובין אדם לקדושת נפשו וכו', כמו כן אם כופים על אדם לעבור עבירה ברבים, וכפיה זו נעשית מחמת איבה לתורה, במקרה זה נוהגת מצוות קידוש השם ונוהג איסור חילול השם.

* * *

פיקוח נפש הוא מושג כללי המתייחס הן למצב של סכנה שבו נתון אדם או ציבור, והן לחובת ההצלה שיש על הזולת כלפי הנמצא בסכנה.

למושג 'פיקוח' יש מספר משמעויות: לשון פתיחה [1], או לשון חילוץ [2], או לשון השלכה [3], או לשון השגחה [4]. לפיכך, מפקחין פיקוח נפש בשבת [5], הכוונה היא, שמשגיחים על חילוץ הנפש מהמצב המסוכן; ומפקחין את הגל [6], הכוונה היא, שפותחים את הגל, או מחלצים מתוך הגל, או משליכים את אבני הגל.

החיוב להציל נפשות הוא מהדברים החמורים ביותר, שכן כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא [7], ויש גירסאות שמילה "ישראל" לא כלולה בהיגד זה, ומכאן שהחיוב להציל נפש כוללת כל נפש שנבראה בצלם אלקים [8].

כמו כן כמעט כל האיסורים שבתורה נידחים מפני פיקוח נפש, כגון מי שהוא חולה מסוכן וצריך לחלל עליו השבת כדי להצילו, או שצריך לאכול ביום הכיפורים, או שצריך לעבור על כל האיסורים שבתורה כדי לרפא עצמו, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואפילו אם אונסים אדם מישראל לעבור על כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם הדבר נעשה בצינעה, חייב לעבור על האיסורים ולא ליהרג [9], ואפילו אונסים אותו כדי להעבירו על הדת [10]. דבר זה מעיד שחביבה לפני הקב"ה נפש אחת מישראל יותר מן המצווה [11], והוא עדות על המעלה הגדולה והחשיבות העצומה שיש בהצלת נפש [12], וזהו שנאמר 'וחי בהם', ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר 'גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם' [13].

כל אדם שחייב במצוות, הרי הוא חייב להציל נפשות אם הדבר אפשרי, פרט להורג נפש בשגגה שנמצא בעיר מקלט, שאינו יוצא משם אפילו לצורך הצלת נפשות [14].

מי שרואה אשה טובעת בנהר, ואומר שאין דרך ארץ להסתכל בה מחמת ערווה, ולכן אינו מצילה, הרי זה חסיד שוטה ומבלה עולם [15]. וכן מי שראה תינוק מבעבע בנהר, ואמר לכשאחלוץ תפילין אצילנו, ועם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו, הרי זה חסיד שוטה [16]. וכן מי שמונע עצמו מחילול שבת במקום פיקוח נפש, הרי זה חסיד שוטה [17].

אין צורך להסכמת האדם להצלת נפשו, ואפילו צווח העומד בסכנה ואמר אל תצילני, אין שומעים לו ומצילים אותו, ואחר כך חוזרים ומוציאים ממנו הממון שהוציאו להצלתו [18].

העובר על איסורי תורה, כולל חילול שבת, בשביל פיקוח נפש, אין זה עבירה כלל אלא מצווה [19]. לפיכך, מי שחילל שבת לצורך פיקוח נפש, ואחר כך התברר שלא היה צורך בכך, כגון שהשתפר מצבו של החולה, או שהחולה נפטר, או שאדם אחר כבר עשה את הדרוש עבור החולה, אף על פי כן עשה מצווה, ויש לו שכר טוב מאת ד'  [20], ואף על פי שהתברר שטעה, אינו נחשב כטעה בדבר מצווה שלא עשה מצווה, אלא הכל כלול בחיוב של 'וחי בהם', והוא פטור מחטאת [21].

מי שעוסק בהצלת נפשות, ולצורך זה נזקק לעבור על איסורים שונים, אינו צריך כלל לחפש עצות איך להימנע מהעבירה, כיוון שאין זו עבירה אלא מצווה, ולפיכך אין חייבים מעיקר הדין לעשות מעשה שיש בו טורח גדול כדי למנוע את הצורך בחילול שבת בשביל פיקוח נפש [22], ואין חייבים להוציא ממון כדי להימנע ממעשה עבירה לצורך פיקוח נפש כאשר החיוב על גופו של האדם, אלא אם כן הממון עצמו משועבד לאותו דבר, ואין זה תלוי במחלוקת אם שבת הותרה או דחויה בפיקוח נפש [23].

משום חומרת פיקוח נפש, וכדי שלא יבואו אנשים בפעם אחרת להימנע מהצלת אחרים, התירו סופם משום תחילתם, היינו התירו איסורים שונים, גם לאחר גמר הפעולות שנדרשו להצלת נפשות, וכל זה כדי שלא להכשיל לעתיד לבוא, וכדי שלא יבואו לידי סכנת נפשות [24]. ויש מי שחולק וסובר שצריך לטרוח ואף לסבול קצת כדי למעט באיסורים אף כאשר עוסקים בהצלת נפשות [25].

מי שמחוייב להתעסק בהצלת נפשות, ופטור באותה עת מלברך כל הברכות, והוא טועה ומחמיר על עצמו לברך, יש מי שהסתפק אם מותר לענות אחריו אמן [26].

יש מי שכתב, שבעניין פיקוח נפש אפילו מתכווין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פיקוח נפש - מותר, מפני שהיא מלאכת חובה, ומצווה היא עליו, לפיכך התירו חכמים אפילו כשעושה עמה מלאכת הרשות, כדי שלא ימנע בשום עניין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו [27].

לא רק וודאי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אלא גם ספק פיקוח נפש [28]. לפיכך אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב [29], שהרי אמרה התורה 'וחי בהם' [30], שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל על ידי שמירת מצוות [31].

ספק נפשות להקל, והיינו שאם יש מחלוקת בדיני פיקוח נפש, הולכים אחרי המיקל [32].

יש מי שכתב, שאדם הנמצא בסכנה ויכולים להציל את חייו אבל הוא יישאר אחר כך שוטה, מכל מקום חייבים להצילו [33].

מצינו בפוסקים מספר הגדרות ביחס לספק פיקוח נפש:

·         ספק פיקוח נפש הוא בין אם הספק הוא במצב העובדתי, ובין אם הספק הוא מבחינת ההלכה, היינו אם מצב נתון מוגדר כפיקוח נפש מצד ההלכה [34].

·         ספק פיקוח נפש דוחה כל המצוות גם אם יש ספק בעצם העובדה אם יחיה לאחר שיעברו על האיסור כדי להצילו, היינו גם כאשר יש ספק על עצם סיכויי ההצלה [35].

·         הכלל הוא, שכל ספק פיקוח נפש שדוחה שבת הוא דווקא אם ספק הסכנה נמצא בפנינו, אבל אם החולה איננו בפנינו, ורוצים לעבור על איסורי תורה אולי יזדמן בעתיד חולה שיהיה לו צורך בזה, וודאי שאין דוחים שום איסור מחמת הנחה זו, ואפילו לא איסורי דרבנן, כי אם נקרא לחששות כאלו ספק פיקוח נפש, אם כן יהיו כל המלאכות מותרות בשבת, שמא יזדמן חולה באותו יום שיצטרך לזה, ואין מקום לחלק בין חשש לזמן קרוב, או חשש לזמן רחוק [36]; ויש מי שכתב, שאין לחלק בין אם החולה מצוי לפנינו או לא, אלא בין אם הדבר מצוי, אבל לא בדברים עתידיים שבהווה אין להם זכר [37], והיינו אם התהליך שגורם למצב של סכנה כבר מצוי בפועל, אף שטרם פגע באדם מסויים, הרי זה בגדר פיקוח נפש, אבל אם אפילו התהליך לא מצוי בפועל, ורק יש חשש שהוא יתהווה בעתיד, אין זה גדר של פיקוח נפש [38].

·         אם הסכנה איננה קיימת כרגע, אף שהיא יכולה להתפתח אחר כך ממצב העניינים, אין זה בגדר פיקוח נפש, ולא התירו בו איסורי תורה, רק שבות דרבנן [39]. ולפיכך חולה שגורם הסכנה כבר נמצא בו, והוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה, דינו שונה ממי שהסכנה עלולה להיות בו בעתיד, אבל בהווה עדיין אין בו סכנה, כגון יולדת [40]. בדין זה יש מי שכתב, שהיינו כאשר יש חשש שהמחלה הנוכחית שאיננה מסוכנת תביא לסכנה אחרת, אבל אם המחלה בעצמה היא מסוכנת, אף שכעת אין היא בדרגה של סכנה, הרי זה גדר פיקוח נפש, אם יש חשש שהיא עצמה תתגבר לדרגה של סכנה [41]; ויש מי שכתבו, שאף אם הדבר שיוכל להביא את הסכנה כבר נמצא בפנינו, אין זה גדר פיקוח נפש אם דרגת הסכנה גופא איננה בגדר כזה [42].

·         אם הרודף (כגון המחלה) כבר נמצא בגוף האדם, הרי זה בכלל פיקוח נפש, אולם אין נחשב כרודף אלא אם כן מצבו של החולה הולך ורע, אבל אם אין שינוי במצבו, כי אז נעשה כאילו פסקה הרדיפה לאותה שבת [43].

·         יש מי שכתב, שרק אם מתקיימים שני תנאים אזי אומרים שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, דווקא שהדבר המסוכן נמצא באופן מוחשי לנגדנו, ודווקא כשיש חזקת יהודי המסתכן [44].

·         אף שבפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב, בכל זאת כאשר הדיינים חלוקים ביניהם, הולכים אחר רוב הדיינים גם בעניינים הנוגעים לפיקוח נפש [45].

·         ספק פיקוח נפש אינו סתם ספק השקול, אלא אפילו ספק ספקא וספק רחוק דוחה את כל האיסורים, ואפילו שלושה ספקות יחד [46], אבל כאשר הספק הוא רחוק מאד, אחד מיני אלף, לא מתחשבים בו גם בענייני פיקוח נפש [47].

·         בעניין דרגות הספק השונות מצינו כמה הגדרות: יש מי שכתבו, שכל דבר שהעולם נוהגים לעשות כן ולא לחוש, אין זה בגדר סכנה; וכל דבר שהעולם חוששים לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה [48].

·         יש מי שכתב, שלא כל ספק רחוק נידון כספק פיקוח נפש, ונדרשת רמת ספק מסויימת כדי להחשיב מצב נתון כמצב של ספק פיקוח נפש, אלא שדרגה כזו איננה קבועה, והיא נקבעת לפי המקובל אצל הבריות להעריך שקיים חשש סכנה. לפיכך, מכיוון שמקובל על הבריות שקנה המידה להערכת סכנה לכל הציבור היא שונה מהערכת הסכנה ליחיד, הרי שספק סכנה לכל הציבור נידון כספק פיקוח נפש גם אם הסכנה היא בסבירות נמוכה מזו שהיה מוערך כספק פיקוח נפש לגבי יחיד. כמו כן רמת הסכנה הנדרשת להגדרת מצבו של אדם כחולה שיש בו סכנה היא גבוהה יותר מהרמה הנדרשת כדי להתיר טיפול מסויים בחולה שכבר הוגדר כחולה שיש בו סכנה [49].

·         בעצם הקביעה של חשש רחוק לפיקוח נפש אם יש להחשיבו כספק פיקוח נפש הדוחה שבת, או שיש להחשיבו כמצב נדיר מאד, שאינו דוחה שבת, יש לדון בכל מקרה לגופו [50]; ואמנם מצינו בין גדולי הרבנים שחלקו בהגדרת מצבים נתונים ומוגדרים ביחס להערכה כזו. לדוגמא, בעניין שמירה בשבת עם רובה במקום שאינו מסוכן ואין בו עירוב, שהנחיות הבטיחות קובעות שלא להכניס מחסנית לרובה מחשש לפליטת כדור, אך מאידך מדיני שבת עדיף להכניס את המחסנית כדי להינצל מאיסור טלטול - יש מי שכתב, שיכניסו את המחסנית לרובה [51], ויש מי שפסק שלא להכניס את המחסנית [52]; או במקרה שהגיעו מקלעים חדשים לגיזרה בליל שבת, והוראות התיפעול מחייבות לערוך ניסוי בכלים לפני הסיור, ואין שם כלי נשק אחרים - יש מי שאסר לערוך הניסוי [53], ויש מי שהתיר [54].

·         בדין ספק אם חייב למסור עצמו למיתה, כגון ספק בדין באחד משלוש עבירות שיהרג ולא יעבור, או במצבים אחרים שחייב למסור עצמו למיתה - יש שכתבו, שאינו חייב למסור נפשו, שספק נפשות להקל [55]; ויש שכתבו, שאין בזה דין של ספק נפשות להקל, לפי שבקידוש השם לא הקפידה תורה על נפש [56].

·         הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן, או חרש או שוטה [57], הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של הרודף [58]. ואין הנרדף צריך להתרות ברודף, וכן אינו צריך לדקדק אם יכול להציל עצמו על ידי פגיעה באחד מאבריו של הרודף, אלא הוא רשאי להורגו, וכל זה מחמת שהוא בהול על חייו [59].

·         במקום שאין דין רודף, כגון שמן השמים רודפים אותו [60] - יש מי שכתב, שהיינו לאחרים אסור להרוג את הרודף, אבל הנרדף עצמו רשאי להציל את עצמו גם בחיי הרודף [61].

בפיקוח נפש ציבורי מצינו קולות מיוחדות, הן ביחס לעצם ההגדרה של מצב פיקוח נפש, והן ביחס לגדרי פיקוח נפש:

·         נזק של רבים נחשב כמצב של פיקוח נפש, אשר מתיר חילול שבת באיסור דרבנן, כגון לטלטל קוץ המונח ברשות הרבים מחשש שייזוקו בו רבים, או לכבות גחלת של מתכת [62]; ויש אומרים, שמחמת חשש נזק לרבים מותר לעבור אפילו באיסורי תורה, כגון כיבוי גחלת של עץ ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים [63]. יש מי שכתב, שרבים לעניין היתר חילול שבת באיסור דרבנן הוא שניים [64].

·         דוחק הציבור עם חשש להתרוששותו הוא עצמו מצב של פיקוח נפש, בעוד שחשש דומה ביחס ליחיד, לא נחשב כפיקוח נפש [65]. לפיכך התירו איסורי שביעית מן התורה כדי לשלם מס ציבורי שעלול לרושש את הציבור [66]; ממון רבים נחשב כפיקוח נפש [67].

·         מצב הנוגע לרבים וצריך להורות לרבים, יש להורות כדין פיקוח נפש, אף שבמצב זהה כהוראה ליחיד יש להחמיר ולא לחלל שבת באותו מצב [68].

·         להציל רבים ממיתה מותר לעבור גם על גילוי עריות, אף שביחיד נפסק שייהרג ולא יעבור [69].

·         מותר לחלל שבת להצלת רבים גם כשהסכנה עדיין לא החלה [70], בעוד שביחיד אין מחללים שבת על סכנה עתידית.

·         ספק סכנה לכל הציבור נידון כספק פיקוח נפש גם אם הסכנה היא בסבירות נמוכה מזו שהיה מוערך כספק פיקוח נפש לגבי יחיד [71].

·         דיונים מיוחדים מצינו ביחס לגדרי פיקוח נפש והגדרותיו הנוגעות ליוצאי צבא ומלחמה [72], ואלו הנוגעים לשוטרים ולפעילות משטרתית [73].

בחשש לפיקוח נפש רוחני, היינו חשש שיעבירו את הפרט או רבים על דתם - יש מי שכתב, שאין אומרים בזה שפיקוח נפש דוחה איסורים, ואסור לחלל שבת כדי למנוע מצב כזה [74]; ויש הסבורים, שגם כדי למנוע פיקוח נפש רוחני דוחים את כל המצוות שבתורה, ומחללים על זה את השבת [75].

יש מי שכתב, שמה שכל האיסורים נידחים מפני פיקוח נפש הוא דווקא כשאפשר לעשות את האיסור בלא תאווה, ואפילו אם ממילא תהיה לו הנאה מכך, הותר מפני הסכנה, אף שצריך להשתדל שלא יתכווין להנאה, אך מכל מקום אין להימנע מההצלה גם אם אינו יכול להימנע מההנאה שבאיסור; אבל איסורים שעצם היווצרותם תלויה בתאווה, כגון קישוי ובעילה של איסור עריות, או כל דבר שכוונת התאווה היא העיקר במעשה האיסור, כגון מי שמחלתו והתנהגותו היא ליהנות ממאכלות אסורים, ומתאווה לעבור על איסורים אלו גם ללא קשר לרפואתו, אין זה נדחה מפני פיקוח נפש [76], מפני שהתורה התירה לעבור איסורים כדי להציל נפש מישראל, אך לא התירה להציל נפש שאחר כך וודאי תעבור איסורים [77]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה של פיקוח נפש צריך להציל את המסוכן, שכן מותר לחלל שבת גם למי שאוכל נבלות לתיאבון, והטעם שמא יעשה תשובה לאחר הצלתו [78].

מעיקר הדין אסור לאדם להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש, כדי שייפטר ממצוות באותה עת, כגון שיעשה מעשה ביום חול שיביא אותו למצב של פיקוח נפש בשבת, ואז יהא מותר לחלל שבת [79]. יש אומרים, שאיסור זה הוא בין במצב של וודאי פיקוח נפש, ובין במצב של ספק פיקוח נפש [80]; ויש אומרים, שהאיסור הוא דווקא למצב של וודאי פיקוח נפש, אבל לספק פיקוח נפש - מותר [81].

מי שגרם לעצמו לבוא לידי פיקוח נפש על ידי מעשה של איסור - יש אומרים, שאין עוברים על איסורי תורה כדי להצילו [82]; ויש אומרים, שאף במקרה כזה פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים [83].

אין דוחים נפש מפני נפש, לפיכך האשה שהיתה מקשה ללדת, ויצא רובו של וולד, אין נוגעים בו, ואין מצילים את האשה בנפשו של הוולד [84]; וכן עכו"ם שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם - יהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל [85]; וכן נשים שאמרו להן עכו"ם, תנו לנו אחת מכן ונטמאנה, ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכן, יטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל [86].

אף שקבעו חז"ל שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש [87], בכל זאת יש עבירות ומצבים שדוחים פיקוח נפש:

·         שלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, חייב למסור עצמו למיתה, וייהרג ואל יעבור [88]. בשלוש עבירות אלו אין הבדל בין אם צריך לעבור עליהם בצינעא או בפרהסיא, ובין בשעת השמד או שלא בשעת השמד, בכל אופן ייהרג ולא יעבור [89]. ולעניין אם נתכווין המאנס להעבירו על הדת, או שהתכווין להנאת עצמו - יש מי שכתבו, שגם בזה אין כל הבדל, ובכל מקרה ייהרג ולא יעבור [90]; ויש מי שכתבו, שלעניין עבודה זרה וגילוי עריות, אם המאנס מתכווין להנאת עצמו, יעבור ולא ייהרג, ובשפיכות דמים, גם להנאת עצמו, ייהרג ולא יעבור [91].

·         לא רק בעצם האיסור של שלוש עברות אלו ייהרג ולא יעבור, אלא גם באביזרייהו, היינו בדינים הנמשכים מאותם האיסורים, ואפילו על אביזרייהו שאין עליהם חיוב מיתה אלא איסור לאו בלבד [92]. ויש מי שכתבו, שלא החמירו באביזרייהו אלא כשרוצה ליהנות מן האיסור, אבל כשכופים עליו בניגוד לרצונו - יעבור ולא ייהרג [93]. וכן נחלקו הפוסקים אם חייב למסור נפשו גם באביזרייהו של שלוש עבירות אלו כשהם רק איסורי דרבנן, או כאשר יש רק חשד ומראית עין [94], ובשעת השמד חייב למסור נפשו אפילו באיסורי דרבנן [95].

·         בדין אשה בגילוי עריות - יש מי שסבורים, שאין היא חייבת למסור נפשה אם מביאים עליה איש האסור לה משום עריות, כי היא קרקע עולם, ואינה עושה מעשה [96], אבל אם מכריחים אותה לעשות מעשה ולהביא עליה את הערווה, אף היא תיהרג ולא תעבור [97]; ויש מי שכתבו, שאף אשה בגילוי עריות חייבת למסור נפשה, ותיהרג ולא תעבור אפילו אם אינה עושה מעשה [98].

·         בדין החיוב ליהרג, ולא לגרום לרציחה - יש אומרים, שהוא דווקא כשאומרים לו להרוג בידיים את חברו, ואם לא - יהרגו אותו, אבל אם אומרים לו - הנח לזרוק עצמך על תינוק או תיהרג, אינו חייב למסור נפשו כדי להציל את חברו [99]; ויש אומרים, שאין הבדל בין עושה מעשה לבין אם אינו עושה מעשה [100].

אף שכללו חז"ל, שכל האיסורים שבתורה נידחים מפני פיקוח נפש, חוץ משלוש העבירות החמורות שייהרג ואל יעבור, מצינו עוד מצוות שדנו חז"ל והפוסקים אם דינם שייהרג ולא יעבור, שאין הם נידחים מפני פיקוח נפש:

·         בכל עבירות שבתורה, אפילו על מצווה קלה שבקלות [101], אם אומרים לו לאדם עבור ולא תיהרג, ונתכווין האנס להעבירו על המצוות, והיה הדבר בפרהסיא, היינו בפני עשרה אנשים וכולם יהודים, ואף מומרים וכופרים מצטרפים להיחשב פרהסיא [102], ייהרג ולא יעבור [103]; ואם האנס עושה כן להנאת עצמו, לא חייב למסור נפשו [104].

·         שליט שגזר על עם ישראל לבטל דתם, או לבטל מצווה מן המצוות, הרי זה ייהרג ואל יעבור, בין שנאנס בתוך עשרה מישראל, ובין שנאנס בינו לבין הגויים [105].

·         סברה פשוטה היא שבדיני מלחמה אין להתחשב בפיקוח נפש של הפרט [106], שאם נאמר שיעבור ולא ייהרג, והיינו שלא יצא למלחמה כדי לא לסכן את נפשו, לא מצאנו ידינו ורגלינו בדיני מלחמה, בין מלחמת מצווה ובין מלחמת הרשות, אלא על כרחך ענייני הכלל של מלחמות, ואפילו מלחמת רשות, יוצאים הם מכלל זה של 'וחי בהם' [107], ומעצם דיני המלחמה אין משגיחים בה על סכנת נפשות [108], ולא נאמרו דיני פיקוח נפש אלא ביחס ליחידים, אבל בציבור לא חלים גדרים אלו [109]. אכן, כל זה בתנאי שיש סיכוי לנצח, והסכנה אינה אלא לגבי יחידים; אבל אם מדובר בנסיבות שבהן יש סכנה קיומית לכלל ישראל, אין להסתכן במלחמה, וכן אם יש הערכה שלא ניתן להגן על מקום כלשהו, ואם ימשיכו להלחם ימותו רבים, וגם יפול המקום, אין להסתכן בכך [110]. אמנם יש מי שכתב, שמצות הריגת שבעת העממים היא כאשר יכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר [111].

·         בדין גזל - יש הסבורים, שאף הוא לא נדחה מפני פיקוח נפש [112]; אך רוב הפוסקים סבורים, שאיסור גזל נדחה אף הוא בפני פיקוח נפש, ככל האיסורים הנידחים בפני פיקוח נפש [113]. אכן, אם על ידי גזל יציל נפשו אך יגרום למותו של אחר, כגון כשיש מספיק מים להצלת נפשו של אדם אחד, והמים שייכים לאותו אחד, אסור לאחר לגזול ממנו את המים, כדי להציל את נפשו [114].

·         בדין הלבנת פני חברו - יש אומרים, שאיסור זה עומד אפילו בפני פיקוח נפש, והוא אבק רציחה [115]; ויש אומרים, שאין הלבנת פנים עומדת בפני פיקוח נפש [116].

·         בדין חנופה - יש אומרים, שבמקום סכנה מותר להציל עצמו על ידי חנופה [117], והיינו שאם מתיירא שמא יהרגנו, מותר לומר לו יפה עשית [118]; יש מי שכתבו, שחייב אדם למסור עצמו לסכנה, ואל יעבור על חנופה, ובפרט דיין היושב למשפט [119]; ויש מי שכתב, שדווקא כשאין אלא חשש סכנה אסור להחניף, אבל בסכנה קרובה מותר לאדם להציל עצמו על ידי חנופה, אלא אם כן העבירה גלויה לרבים ויש בה חילול השם [120].

·         בדין ייחוד - יש מי שכתבו, שגם באיסור זה אומרים שייהרג ולא יעבור [121]; ויש מי שכתבו, שבאיסור ייחוד לא אומרים שייהרג ולא יעבור [122].

·         בדין שאלה בקוסמים ובמכשפים - יש שכתבו, שדבר זה מותר במצב של פיקוח נפש [123], וכן מותר להיות חובר חבר במצב של פיקוח נפש, היינו להצמיד יחדיו בעלי חיים שרודפים אחריו [124]; ויש שכתבו, שדברים אלו הם מאביזרייהו של עבודה זרה, ואסורים אפילו בפיקוח נפש [125].

·         יש עבירות שנאמר עליהן שהן חמורות כשלוש העבירות החמורות, או כאחת משלוש עבירות אלו, אך מכל מקום אין הכוונה שדינם שייהרג ואל יעבור, ולא אמרו כן אלא שדרך חכמים להפליג בחומרת העבירות כדי שיישמר האדם מלהכשל בהן, אך לא אמרו כן לעניין ייהרג ואל יעבור [126]. דוגמאות לכך: לשון הרע [127], הקורע כלים בחמתו [128], מי שאינו מבקר את החולה [129], ועוד.

·         וכן בדין תלמוד תורה, מה שאמרו חז"ל שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות [130] - יש מי שכתב, שהיינו דווקא כשיש אחרים שיכולים להציל, ולכן אף על פי שמצווה גדולה מי שמקדים להציל נפשות, מכל מקום תלמוד תורה קודם [131]; ויש מי שכתבו, שלא אמרו אלא שיותר יש זכות למי שזוכה ועוסק בתורה ולא באה לידו הצלת נפשות, ממי שבאה לידו הצלת נפשות ועל ידי כן צריך לבטל תלמוד תורה ולעסוק בהצלת נפשות [132].

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר