שנת תשע"ו | שבת פרשת שלח

ארץ אגדה: מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא

חלק א'
חלק ראשון: מסורת הגאונים בענין מיתת תלמידי רבי עקיבא
במסכת יבמות (דף סב, ב) מובא:
"רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא, ו): 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ [וְלָעֶרֶב אַל־תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ־זֶה וְאִם־שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים]'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, וּשְׁנָאָהּ להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה".
באגרת רב שרירא גאון משמע שאין הדברים כפשוטם, וז"ל:
"והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף [זוגות] תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותינו שבדרום וּשְׁנָאָהּ להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות".
בסוגיה נאמר שהם מתו באסכרה, אך רב שרירא גאון מציין שהם מתו בשמד, ובלשון זו הוא משתמש באגרתו לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד ישראל. כמו כן, בסוגיה משמע שרבי עקיבא עצמו לימד את ה'תלמידים שניים' שהם התנאים המוזכרים שם, אך מדברי רב שרירא גאון משמע שתנא שמכונה 'רבותינו שבדרום' שנה להם את התורה השניה של רבי עקיבא.
להבנה זו בענין ה'תלמידים שניים' יש סיוע במקורות נוספים וכדלקמן.

מסורת הגאונים והרמב"ם והר"ש מקינון על התלמידים השניים
בסדר תנאים ואמוראים, שהוא חיבור קדום מתקופת הגאונים, כתוב בנוסחה המובאת במחזור ויטרי (בפירוש לפרקי אבות במשניות הגדולות בהוצאת וילנא):
"כל סתם משנה כר' מאיר היא, כל סתם ברייתא ר' נחמיא, סתם ספרא ר' יהודה בר אלעי, סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי, וכולהו אליבא דר' עקיבא. והן תלמידי ר' עקיבא, ולא ראו ר' עקיבא ולא היו עמו בדור אחד, אלא הפליגו על דעתו"1.
כלומר לפי המסורת של סדר תנאים ואמוראים, תנאים אלו לא קיבלו ממש מרבי עקיבא את תורתו השניה, אלא שהם נחלקו בינם מהי תורתו השניה, וכל אחד מהם הניח שהוא ירד לעומקה. הבנה דומה שהם לא קבלו ממש מרבי עקיבא מתבקשת גם מהקדמת הרמב"ם ליד החזקה, וז"ל:
"ור' ישמעאל ור' מאיר בן גר צדק קבלו מר' עקיבא. וגם קיבל ר' מאיר וחבריו מר' ישמעאל. חביריו של ר' מאיר הם ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' נחמיה ור' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר ושמעון בן עזאי ור' חנניה בן תרדיון".
הרמב"ם חולק במקצת על סדר תנאים ואמוראים, ונוקט שרבי מאיר אכן קיבל מרבי עקיבא (וכפי שמשמע בכמה מקומות באגרת רב שרירא). אך גם הוא מסכים ששאר התנאים המנויים שם לא קבלו מרבי עקיבא, אלא שיחד עם רבי מאיר הם קיבלו מרבי ישמעאל. וגם דעת הר"ש מקינון (ספר הכריתות שער א,ב) היא כדעת הרמב"ם.
ונראה שהרמב"ם והר"ש מקינון נקטו שהכינוי 'רבותינו שבדרום' מתייחס במעשה זה לרבי ישמעאל שהיה גר 'סמוך לאדום', והירושלמי (כתובות פ"ה ה"ט) מבאר שהכוונה ל'דרומה'. ואפשר שהרמב"ם והר"ש מקינון דייקו כן מלשון רב שרירא גאון שכתב באיגרתו בלשון יחיד: "עד שבאו אצל 'רבותינו שבדרום' וּשְׁנָאָהּ להם". והם הסיקו שהוא מרמז שרבי ישמעאל שגר בדרום, הוא 'רבותינו שבדרום', והוא קיבל מרבי עקיבא את התורה האחרונה שלו והחכים להבין את עומקה, והוא שְׁנָאָהּ - לתנאים המוזכרים שם. ורבי ישמעאל מכונה 'רבותינו שבדרום' הן לציון מיקומו בארץ ישראל, והן משום שהדרום מציין חכמה, ומרמז שרבי ישמעאל החכים2 לרדת לעומק תורת רבו רבי עקיבא.

מעתה, לפי המסורת של סדר תנאים ואמוראים, ולפי מה שרמז רב שרירא בסיום דבריו שם שרבי עקיבא לא לימד ממש את 'התלמידים השניים', ולפי דברי הרמב"ם והר"ש מקינון, מסתבר שגם פרטים נוספים במעשה הם 'סמליים' ו'התלמידים הראשונים' של רבי עקיבא לא מתו ב'אסכרה' ממש, אלא כפי שכתב רבי שרירא גאון שהם מתו ב'שמד', לשון שהוא משתמש באגרתו לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד ישראל.
ויש לברר כיצד הבינו הגאונים והרמב"ם והר"ש מקינון את המשמעות הסמלית של מיתת התלמידים הראשונים ב'אסכרה', ומדוע הסוגיה מציינת שהם מתו 'מפסח ועד עצרת', כאשר מסתבר יותר שה'שמד' שעשו הגויים נמשך במשך תקופה ארוכה יותר, ובמיוחד בחודש אב שאז חרבה ביתר.
בענין זה נאריך בעז"ה בחלק הבא מהמאמר.

מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ב'

מאמר זה הוא המשך של המאמר הקודם "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק א". במאמר ההוא התבאר שרב שרירא גאון מרמז באיגרתו שהאמור בסוגיה ביבמות (דף סב, ב) שרבי עקיבא היה רבם של רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אינו כפשוטו ויש להבינו במשמעות סמלית. וכן האמור שם שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת באסכרה גם הוא אינו כפשוטו, אלא שהם מתו במלחמות נגד הגויים. אלא שאם כן צריך לברר מדוע תקופת האבלות עליהם היא בין פסח לעצרת כאשר מסתבר יותר שיש להתאבל עליהם בתקופת אב שאז נחרבה ביתר.

 המסורת של ערוגת הבשם

נראה שהמפתח להבנת ה'סמלים' שבאותה סוגיה נמצא במסורת ולפיה התלמידים שמתו היו תלמידי הלל ושמאי. המסורת מובאת בספר 'ערוגת הבשם' שהתחבר ע"י רבנו אברהם בר' עזריאל, שהיה מרבותיו של האור זרוע. וז"ל (עמוד 75):

"ראיתי כתוב שאלו כן לרבותינו, מה טעם מנהג בישראל [אין] עושין מלאכה בין פסח לעצרת, משתשקע החמה עד למחרת שחרית. ואמרו לנו שני טעמים. אחד על פטירת תלמידי הלל ושמאי דאמרו שמונים אלף תלמידים היו להילל הזקן ושמאי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת על שלא היו נוהגים כבוד זה לזה. והיו מתים סמוך לשקיעת החמה, וקוברים אותם משתשקע החמה. והיו העם בטילים ממלאכה. על כן גזרו שלא לעשות שמחה מפסח ועד עצרת, ושלא לחנך חדשה עד עצרת. ונהגו גם הנשים מלעשות [מלאכה] משתשקע החמה. ועוד עניין אחר, משום שאנו סופרין אותה עומר עד לאחר שקיעת החמה..."

מסורת זו תמוהה, בתלמוד וכן במדרשים המקבילים מתבקש מהבאת המעשה בסמוך לדרשת רבי עקיבא לכתוב 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ' – שהתלמידים שמתו היו התלמידים הראשונים של רבי עקיבא. ונראה שדבר זה מוסכם גם על המסורת החילופית, אלא שהיא רוצה לרמז שמיתת תלמידי רבי עקיבא היא בעלת משמעות סמלית, והיא התרחשה כבר לפני כן אצל תלמידי הלל ושמאי.

 המחלוקת שבין תלמיד הלל ותלמידי מנחם (ושמאי)

המסורת בדבר "שמונים אלף תלמידים שהיו להלל ושמאי שמתו", היא בעלת משמעות סמלית. והמספר 'שמונה' מסמל בה את חיבור לעולם המעשה ובמיוחד לעבודת המלכות, וכן מצאנו משמעות סמלית זו בקשר להלל (חגיגה דף טז, א-ב):

"משנה... הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי.... גמרא... להיכן יצא? אביי אמר: יצא לתרבות רעה. רבא אמר: יצא לעבודת המלך. תניא נמי הכי: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון."

נראה שאין מחלוקת ממשית בין אביי ורבא מה עשה מנחם. מנחם שהיה סגנו של הלל והנהיג עמו את הצבור, עזב את הסנהדרין ויצא לעבודת המלך, ואביי מגלה שתלמידי הלל שנשארו בבית המדרש התייחסו אל מנחם ואל "שמונים זוגות תלמידים" שיצאו עמו כמי שיצאו לתרבות רעה. ובירושלמי משמע שהתייחסו אליהם כ'עובדי עבודה זרה'³. והמסורת של ערוגת הבשם מוסיפה ומגלה שהתייחסו אליהם גם כמו ל'מתים'.

 מלחמת תלמידי הלל במדרש שיר השירים זוטא

מלחמת דעות זו מתוארת כמלחמה של ממש בסיום מדרש שיר השירים זוטא, והיא משולבת בדימויים מנבואות זכריה על המלחמה בירושלים, וז"ל המדרש:

"דבר אחר: בְּרַח דּוֹדִי. ברח כבוד מישראל. אימתי. יום שכריתי ברית עם ארחומו והעלו שני טלאים. אחד לצפון המזבח לשם ארחומו ואחד לדרום המזבח לשם ירושלים... דבר אחר: בְּרַח דּוֹדִי. אימתי. בימי מנחם והלל שנפלה מחלוקת ביניהם ויצא מנחם הוא ושמונה מאות תלמידים מלובשים סריקונין של זהב. ובא חנן בן מטרון (ובעינן) [ובעט⁴] (בן יהודה) [בו ביהודה⁵] אחיו של מנחם והרגו. ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות [מנות מנות⁶]. באותה שעה שלחו אנשי אורחמו והושיבו קסטרא על ירושלים והיו מטמאים כל הנשים שהיו בתוכה. ועלה אלעזר והתלמידים עמו והכו כל אנשי קסטרא. באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים. על אותה שעה אמרו בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים".

גם מדרש זה מדגיש את המספר 'שמונה' (שמונה מאות תלמידים), וגם אותו קשה להבין כפשוטו. העלאת הקרבנות המתוארת שם תמוהה. שהרי כל הקרבנות נשחטים מחוץ למזבח, ולאחר מכן מעלים אותם למערכה הגדולה של האש שבמזבח, ולא היו מעלים אותם במקומות אחרים במזבח. ונראה שהמדרש מרמז למזבח שבשמים, וכפי שמזבח זה מוזכר גם באוצר המדרשים (אייזנשטיין, גן עדן; גיהנם עמוד 88): "ושם ברקיע ערבות עומד מיכאל השר הגדול ומזבח לפניו, וכל נשמות הצדיקים מקריב על המזבח ההוא".

 ידוע שיש שני שורשי נשמות של צדיקים. נשמת יהודה הצדיק שידועה גם כמשיח בן דויד, ואלו שעיקר עיסוקם בתורה ובתפילה קשורים בה. ונשמת יוסף הצדיק שידועה גם בשם משיח בן יוסף או משיח בן אפרים, ואלו שעיקר עיסוקם בצד הגשמי בכלכלה ובביטחון קשורים בה. 'ירושלים' מסמלת את העיר האידיאלית של הרוחניות, ומלכתחילה היא אמורה להתייחס אל החכמה ואל 'יהודה'. ולכן בצד הדרומי של המזבח שבשמים, הצד שמתייחס לחכמה, מקריבים טלה לשם צדיקים שמתייחסים ליהודה, והם מכונים בנבואת זכריה בשם "יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם". מאידך בצד הצפוני של המזבח שבשמים, הצד שמתייחס לעושר, מקריבים טלה לשם צדיקים שמתייחסים למשיח בן אפרים. השם 'ארחומו' מרמז בצליל שלו למשיח בן אפרים, על פי הכתוב (ירמיהו לא, יט): "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי־מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל־כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־ה':". וכן מצאנו בילקוט שמעוני (ישעיהו, תצט): "...אפרים משיח צדקנו... ארחמנו בשעה שהוא יוצא מבית האסורין". ורמזים אלו מתבארים שם בהמשך המדרש, וכדלקמן.

 המלחמה בירושלים של מעלה

מאז שהקב"ה חילק את הצדיקים לשתי קבוצות מרכזיות יש בינן מאבק מי יותר צדיק, ובמילים אחרות מיהו הצדיק האמיתי, ומי הוא זה שנמצא – באמת לאמתה - בירושלים של מעלה. מאבק זה מרומז בסתירה שבין ספר יהושע לבין ספר שופטים בשאלה מי לא גרש את היבוסי מירושלים, ובתיאורים השונים של גירוש היבוסי מירושלים בידי דוד⁷.

 מנחם ותלמידיו שעזבו את בית המדרש ויצאו ל'חוץ' לצורך עבודת המלך - שורשי נשמותיהם הם מיוסף הצדיק. הם יצאו לבושי 'בגדי זהב' והמספר שמייצג אותם הוא 'שמונה' ('שמונה מאות', או 'שמונים' תלמידים), משום שמספר זה מסמל את שמונת בגדי הזהב של הכהן הגדול, שהם אמנם בגדי קודש, אך הוא משמש בהם בחוץ ואינו רשאי להיכנס עימם אל הקודש פנימה. כמו כן, יציאה לחוץ בבגדים מפוארים מסמלת נציגים של משיח בן יוסף, וכפי שמצאנו במלכים (א יא, כט): "...וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה...".

 תלמידי הלל מסמלים במעשה את אלו שנשארו בבית המדרש ונקטו שאין בעם ישראל צורך ב'תפקיד' של מישהו שעוסק בעיסוקים גשמים כמו אנשי מלחמה וכדומה. הם התייחסו אל תלמידי מנחם שיצאו לחוץ לעבודת המלכות כמו ל'גויים', ולכך מרמז גם צליל השם 'ארחומו'. מצד אחד הוא מרמז ל'ארחמנו' ומזכיר את משיח בן אפרים, אך מצד שני הצליל שלו מרמז לשם של גויים. תלמידי הלל התייחסו לתלמידי מנחם גם כמו ל'מתים'. ומסתבר ש"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב־הָאָדָם לָאָדָם", גם תלמידי מנחם השיבו יחס שכזה לתלמידי הלל שנשארו בבית המדרש והתייחסו אליהם - כמו ל'מתים'⁸.

דבר זה מרומז בסיפור על 'חנן בן מטרון' ש'בעט בו' ב'יהודה' אחיו של מנחם ו'הרגו'. הצליל של 'חנן בן מטרון' מזכיר את חנוך ואת מטטרון, שהוא מלאך בשמים שמייצג במידה מסוימת את עיסוקיו של משיח בן יוסף⁹, והוא שר צבא ד' שבא לעזור ליהושע במלחמותיו הצבאיות¹⁰. ה'בעיטה' מסמלת יחס של בוז. כאשר תלמידי הלל ששורשם במשיח בן יהודה בזים לתלמידי מנחם (ששורשם במשיח בן יוסף) ומתייחסים אליהם כמו ל'מתים', גם בירושלים של מעלה נוצרת מריבה. וחנן בן מטרון (שמייצג את משיח בן יוסף) בא ובועט ביהודה (משיח בן יהודה) ומתייחס אליו כמו ל'הרוג'. משיח בן יוסף ומשיח בן יהודה הם 'אחים', וצריכה להיות בינם 'אהבת אחים'. אך 'מנחם'¹¹ נציגו של משיח בן יוסף (חנן בן מטרון) בועט בו בבוז ב'יהודה' אחיו וכביכול 'הורגו'.

'הריגה' סמלית זו גוררת תגובה נגדית – "ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות". אלעזר והתלמידים מייצגים את אלו שנשארו בבית המדרש והם נציגי משיח בן יהודה. והם כביכול 'הורגים' את משיח בן יוסף וחותכים אותו ל'מנות מנות'¹². הריגה שכזו מסמלת בוז גמור ולפיו אין צורך לקבור 'הרוג' זה. וכפי שמצאנו בשמואל (א טו, לג): "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת־אֲגָג לִפְנֵי ד' בַּגִּלְגָּל", וחז"ל מבארים (איכה רבה ג,ת): "א"ר אבא בר כהנא התחיל מחתך בבשרו חתיכות חתיכות ומאכיל לנעמיות". ומדרש שיר השירים זוטא ממשיך ומתאר שם את המלחמה בדימויים מנבואת זכריה.

'אלעזר והתלמידים' מוזכרים במדרש כדי לרמז שמחלוקת זו שבין תלמידי מנחם ותלמידי הלל היא מחלוקת קדומה, ושורשה במחלוקת שבין אלעזר בן אהרון ושבט לוי ('התלמידים') לבין שאר שבטי ישראל שהם אנשי המלחמה. העמקה בפרשיה זו תוכל להאיר את המשמעות הסמלית של מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא (או תלמידי הלל ושמאי), ומנהג נוסף שנעשה כזכר ל'קבורתם', וכפי שיתבאר במאמר הבא.

________________________

1    נוסחה כעין זו ראה החיד"א בסדר תנאים ואמוראים שמובא בספר הפליאה שבספר הקנה,  והקשה שבמסכת יבמות (דף סב,ב) משמע שהיו תלמידיו ממש של ר' עקיבא, ולכן כתב שתלמיד טועה הוא שכתב שלא ראו את רבי עקיבא. אולם המגיה לפרוש מחזור ויטרי כתב שקשה לומר שדברי תלמיד טועה נכתבו בסגנון דומה בכמה מקומות. נוסחה כעין זו מובאת במקומות נוספים כגון בנוסחת שד"ל ובנוסחת גראסברג. וראו גם במהדורת מצגר.

²    כעין כך מבואר ברש"י במסכת עירובין (דף נג, ב בביאורו ל'הנגיב למפיבושת').

³    וכן מרומז בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"ב): "יצא הוא ושמונים זוג של תלמידי חכמים מלובשין תירקי זהב, שהשחירו פניהן כשולי קדירה שאמרו להן כתבו על קרן שור שאין לכם חלק בא-להי ישראל".

⁴    על פי גרסת ליברמן מובאת גם בקובץ ירושלים עיר הקודש והמקדש במאמרו של קרויס עמוד 79

⁵    גרסת אגדת שיר השירים, שכטר.

⁶    גרסת ליברמן.

⁷    וכפי שהתבאר במאמר "מי התרשל בגרוש היבוסי" ובמאמר "דויד וגרוש היבוסי".

⁸    מלחמת השקפת עולם שכזו מרומזת במעשים נוספים שמתייחסים לתלמידי הלל ושמאי, ושורשה מרומז בתנ"ך, ועיקריה התבארו במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח".

⁹    וז"ל השל"ה (פרשות וישב-מקץ-ויגש תורה אור): "כתב הפרדס (שער ל' פ"ח) ...צורת יעקב חקוקה בכסא שהוא למטה מהאצילות, ויוסף תחת אביו במטטרון שהוא למטה מהכסא".

¹⁰   כמבואר בתיקוני זוהר (הקדמה דף יד, ב) ובאלשיך (יהושע ה, יד).

¹¹   ושמו 'מנחם' מרמז על היותו מתאים להיות 'משיח'.

¹²   גרסת ליברמן

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר