שנת תשע"ו | שבת פרשת ראה

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - עיוור

וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר [דברים טו כא]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ו, ערך עור, טורים 60 – 123

בהלכה מוגדר עיוור בדרך כלל כמי שסובל מעיוורון מוחלט, אך יש מצבים הלכתיים שגם מי שאינו רואה בעין אחת, או מי שראייתו כהה - מוגדר כעיוור [1].

במקרא מצינו מספר מושגים המתייחסים למצב של חוסר ראיה חלקי או מלא:

עיוור [2] - יש מי שכתב, שמשמעו שניטלו העינים, ואין הם מצויים כלל [3], ויש מי שכתב, שהעיוור כולל כל החולאים בעין, וחולשת הראיה [4]; עיוורון [5], ועוורת [6] - יש מי שכתב, שעוורת הוא מום שניכר על העין, ועיוור הוא מצב של חוסר ראיה, אף על פי שלא ניכר דבר באופן חיצוני [7]; סנורים [8] - יש מי שכתב, שהוא שם נרדף לעיוורון [9], יש מי שכתב, שהוא לשון כיסוי והטחה [10], ויש מי שכתב, שהוא עיוורון זמני [11]; כהות ראיה [12], שמשמעו ירידה בחדות הראיה, ולאו דווקא עיוורון מוחלט.

המושג עיוור מתורגם לארמית בשני שמות: עוירא [13], וסמיא או סומא [14]. המושג האחרון התקבל על ידי חז"ל והפוסקים, ואפילו הרמב"ם, שכתב את חיבורו משנה תורה בעברית צחה, משתמש במושג זה.

באופן מושאל משמשים בחז"ל מספר מושגים לתיאור העיוור: מאור עינים [15], מפתחא [16], סגי נהור [17]. שימושים לשוניים אלו מביעים בעצם את המצב ההפוך, והם באים משום כבודו של העיוור. מושגים אלו, ובעיקר 'סגי נהור', הפכו לדוגמא בכל מקום שרוצים להימנע מהזכרת דבר רע ומשתמשים בלשון מושאלת הפוכה.

מי שמסוגל לראות נקרא פיקח [18]. אמנם, יש מי שכתב, שלשון 'פיקח' אינה נאמרת בשום פנים כי אם על עניין פקיחת רעיון, ולא על חידוש חוש הראיה [19]. כמו כן לעתים משמש המושג פיקח למי ששומע [20]; המסוגל לראות נקרא גם פיתח, ולפיכך ריפויו של העיוור הוא פתיחתו [21].

המושג עיוור משמש באופן מושאל למי שאינו מבין דבר, היינו שאינו רואה בעיני שכלו את הדברים לאשורם [22]. ובאופן דומה משמש המושג ראיה במובן של התבוננות והבנה שכלית [23].

רקע היסטורי

העיוורון היה מום שכיח מאד בעולם העתיק. דבר זה ניתן להסיק גם מהעובדה שבכל מקום בתנ"ך שנמנו מומי אדם, מוזכר העיוורון ראשון [24].

בעולם העתיק היה מעמדו של העיוור בשפל המדרגה. הוא היה נתון לביזיון ולהריגה. תינוק שנולד עיוור, אם הכירו מיד בעובדה זו, לא קיימוהו; ואם לא הכירו מיד בעובדה זו, הוא גדל להיות מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. ואמנם בעולם העתיק מילאו עיוורים את הערים ואת בתי המקדש כקבצנים. רוב העיוורים לא הגיעו להישגים כלשהם, נחשבו כחסרי תועלת לאנושות, ולא פעם גוועו ברעב ומתו עקב הזנחה. בכל מקום בעולם העתיק התייחסו לעיוורון כאסון גדול מאד, ולרוב ייחסו מצב זה לעונש.

למרות כל זאת מצינו בכל שנות ההיסטוריה האנושית אישים עיוורים שהגיעו להישגים אינטלקטואליים מרשימים למרות עיוורונם. לדוגמא: הומרוס, מילטון, ברייל, הלן קלר. גם בין היוונים והרומאים, שהעיוורון היה נפוץ ביניהם, היו משוררים ופילוסופים עיוורים, והמיתולוגיה היוונית היתה מלאה בנביאים עיוורים.

רק בתקופת ימי הבינים השתנה היחס בעולם לעיוור, והחלו להקים מסגרות מתאימות לטיפול בו. אמנם כבר במאה ה-5 למניינם הוקם מוסד ראשון עבור עיוורים ליד צור, ויותר מאוחר ייסד הבישוף למאנס בצרפת בית מקלט דומה. המוסד המפורסם ביותר לעיוורים היה זה שנוסד בפריס על ידי לואי ה-9 בשנת 1254. בשנת 1784 נוסד בצרפת בית הספר הראשון לעיוורים על ידי האוס. כתב ברייל המיוחד לעיוורים הומצא בשנת 1829 על ידי לואיס ברייל, שהתעוור בעצמו בגיל צעיר עקב חבלה בעיניו. דבר זה היווה פריצת דרך בחינוכם והשכלתם של העיוורים.

הסובל מירידה בחדות הראיה יכול להיעזר במשקפים לתיקון ראייתו. הסינים השתמשו במשקפים כבר במאה ה- 10 למניינם, והתייר המפורסם מרקו פולו מעיד על מנהגם זה בשנת 1270. דה-ספינו מפלורנס שבאיטליה הכניס לראשונה את השימוש במשקפים באירופה, בשנת 1300 [25].

בתחילה ידעו להשתמש רק בעדשות קמורות לתיקון הראיה מקרוב. רק בתחילת המאה הט"ז למניינם הוכנסו לשימוש עדשות קעורות לתיקון ראייתם של קצרי ראיה. משקפים בי-פוקליות לשימוש משולב של קריאה מקרוב וראיה מרחוק הוכנסו לראשונה על ידי בנימין פרנקלין בשנת 1784. עדשות מגע ראשונות יוצרו על ידי פיק בשנת 1887.

במקורותינו מוזכרים שני מונחים, שמהווים מעין משקפים: עששית, שבדרך כלל הכוונה למנורה או פנס [26], או גוש של מתכת [27], אך יתכן ששימש גם כזכוכית לראיה [28]; אספקלריא, שבדרך כלל מקובל לפרש שהכוונה למראה [29], אך יש שפירשו שהכוונה למשקפים [30].

העיוור במקרא ובחז"ל

מצינו במקרא מספר אישים שסבלו מעיוורון, או מירידה משמעותית בחדות הראיה:

יצחק [31] - הסיבה לכהות ראייתו לפי הפשט בתורה היא זקנה. אכן לפי חז"ל היו גורמים אחרים לכך [32]; יעקב [33] - עיוורון מזקנה; בלעם [34] - והוא היה עיוור בעין אחת [35]; שמשון [36] - נתעוור על ידי הפלשתים בחבלה; עלי הכהן [37] - עיוורון מזקנה; אחיה השילוני [38] - עיוורון מזקנה; המלך צדקיה [39] - נתעוור על ידי הבבלים בחבלה. בירושלים בעת שלטון היבוסים היו עיוורים [40]. לעומת אלו, בשעה שנולד יצחק נתפקחו העיוורים [41], ובזמן מתן תורה נרפאו כל העיוורים, ולא היו אז סומים בבני ישראל [42].

מצינו מספר אישים בתלמוד שהיו עיוורים:

נחום איש גמזו [43] - נתעוור כעונש על אי מתן צדקה לעני בזמן; רבי דוסא בן הרכינס [44] - כנראה עיוורון מזקנה [45]; רב יוסף ורב ששת [46] - על סיבת עיוורונם יש מי שכתבו, שהם לא יכלו להרגיל עצמם בהתנהגות של פרישות שלא להסתכל לצדדים, ולכן סימו את עיניהם [47]; בבא בן בוטא [48] -  הורדוס סימא את עיניו; רב יהודה [49] - עיוורון מזקנה. כמו כן מוזכרים עיוורים אחדים שהיו בשכנותם של חז"ל, או שסידרו לפניהם משניות, אך שמם לא מוזכר בפירוש [50].

מצינו מספר אישים מחכמי ישראל לאחר חתימת התלמוד שהיו עיוורים:

רב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא, בעל הלכות פסוקות, מוזכר באיגרת רב שרירא גאון. חי בשנים ד"א תקפ-ד"א תרסה (820-905); חפץ בן יצליח, מאחרוני הגאונים. חי המחצית השניה של המאה ה10- למניינם; רבי יצחק סגי נהור, נכדו של הראב"ד, חי בסוף המאה הי"ב למניינם; רבי אליעזר ב"ר יואל הלוי (הראבי"ה), בעת זקנתו [51], חי בשנים ד"א תתק-ד"א תתקפה (1225-1140); רבנו שמחה ב"ר שמואל משפיירא, רבו של רבי יצחק אור זרוע [52], חי בשלהי המאה הי"ב למניינם. כמו כן מוזכרים דיינים מובהקים ומפורסמים שהתעוורו לעת זקנתם, כמתואר להלן.

מצינו במקרא ובחז"ל סיבות רבות לעיוורון:

רצון הקב"ה, ועונש משמים באופן כללי [53]; עונש על עבירות מוגדרות: לקיחת שוחד [54], התחזות כעיוור [55], התרשלות בהאכלת עניים [56], התנהגות בלתי הולמת בשעת תשמיש המיטה [57], וריבוי תשמיש [58]; חינוך קלוקל [59]; עונש בידי אדם - בעולם הנכרי הקדמון היה נוהג מקובל להעניש עבריינים ואויבים על ידי עקירת עיניהם [60]. אכן בדיני ישראל אין דבר זה מקובל כלל וכלל, ואף שכתבה התורה 'עין תחת עין' [61], כבר האריכו חז"ל [62], והאריכו חכמי ישראל בכל הדורות [63] להוכיח, שאין הכוונה לעקירת העין ממש, אלא לחייב את המזיק בתשלום ממוני. גישה זו היא בניגוד לעמדתם של הצדוקים והבייתוסים, שפירשו את פסוקי התורה כפשוטם [64]; חבלה ישירה בעין [65]; סיבות תזונתיות: מצינו בתלמוד רשימת מאכלים וצמחים, שנחשבו כגורמי עיוורון, כגון פת קיבר, שיכר חדש וירק חי [66], מלח סדומית [67], כותח הבבלי [68], יין מחבית [69], דג נונא [70]; רעלים חיצוניים [71]; היגיינה ירודה, כגון נגיעה בעין ביד לא נקיה [72], סירוק שיער יבש, ונעילת נעליים רטובות [73], הזנחת שיער הראש [74] (יתכן שהכוונה לכינמת הראש), מים מלוכלכים [75]. יש מי שכתב, שההיגיינה הירודה היוותה דרך להדבקה ולפיזור מחלת הגרענת (טרכומה), אשר היתה סיבה שכיחה לעיוורון, ועד היום מהווה סיבה בולטת לעיוורון בארצות מתפתחות; זקנה [76]; הסתכלות: המסתכל בדמות אדם רשע [77], והיינו דווקא להסתכל ולהתבונן ביותר בדמותו של רשע - אסור, אבל ראיה בעלמא - מותר [78], המסתכל בקשת, בנשיא ובכהנים [79]. בעניין הקשת, האיסור הוא דווקא הבטה והסתכלות מדוקדקת וממושכת, אבל ראיה חולפת מותרת, ולכן מסתכלים על הקשת ומברכים [80], ובעניין איסור ההסתכלות בכהנים בעת ברכת כהנים, היינו דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים, שאמרו את השם המפורש [81], אבל בזמננו איסור ההסתכלות בכהנים הוא רק משום היסח הדעת [82], ויש מי שכתב, שאפילו ראיה קצת לא נהגו בה בזמן הזה זכר למקדש [83]. ומאידך, יש הסתכלות שדווקא מחזקת את הראיה, והיא הסתכלות על נרות שבת בשעת הקידוש [84]; בכי [85]; פסיעה גסה [86], והיינו פסיעה שהיא יותר מאמה [87], ומעניינת הקביעה המדעית, שהגדלת המהירות הזוויתית בין המשקיף לבין העצם הנשקף, גורמת לירידה בחדות הראיה, ויתכן שזהו ההסבר למאמר חז"ל; פגיעה במרכז המוחי של הראיה [88], והיינו עיוורון קורטיקלי; שד של עיוורון הנקרא שברירי [89].

ההסבר המדעי להרבה מהגורמים שנימנו על ידי חז"ל לא ידוע, אך יש לציין שגם כיום ידוע על גורמים תזונתיים ורעילים שיש להם השפעה על חדות הראיה.

חז"ל ציינו מספר תכונות שהעיוור נחון בהם בכשרון יתר, אולי כפיצוי על נכותו הראייתית:

תינוק סומא מכיר את אמו בריח ובטעם [90]; העיוור מכיר את אשתו על פי קולה [91]; לעיוור יש זכרון טוב [92]; לעיוור יש חוש שמיעה מפותח ומחודד [93].

אין צער גדול ואין יסורים גדולים וקשים כעיוורון העינים [94]. לפיכך, יחסה של היהדות לעיוור היה מאז ומעולם יחס של רחמים, חסד ועזרה. זאת בניגוד גמור ליחס התרבויות העתיקות לעיוור. ואמנם יש מי שציין זאת, שככל שהתרבות המערבית נוגעת בדבר, היסוד לרחמים והטיפול ההגנתי לעיוור, בניגוד ליחס אליו בתרבויות מקבילות אחרות, הונח על ידי העברים, וזה מצא את ביטויו בספרות היהודית הקדומה - בתנ"ך ובתלמוד:

התורה ציוותה 'ולפני עור לא תתן מכשל' [95], וברור שפשוטו של מקרא משמעו לאסור הכשלה פיסית של עיוור פיסי. אמנם חז"ל [96] הוציאו את המקרא מידי פשוטו, ודרשו שהכוונה לאסור מתן עצה לא הוגנת למי שעיוור באותו דבר מבחינה רוחנית, ובעקבות זאת הפך המושג 'לפני עיוור' למושג הלכתי המסמל הכשלה רוחנית, וסיוע בדבר עבירה [97]. יתר על כן, התלמוד מציין, שהצדוקים הם הדורשים פסוק זה כפשוטו [98]. אכן נחלקו הפוסקים והמפרשים אם אמנם יצא מקרא זה לגמרי מפשוטו, או שהוא כולל גם את הפשט וגם את הדרש [99]; וכן ציוותה התורה 'ארור משגה עור בדרך' [100], ופסוק זה לכל הדעות משמעו כפשוטו [101]; איוב ברצותו לתת דוגמא להתנהגות הולמת אמר - 'עינים הייתי לעור' [102]; אפילו אשמדאי ריחם על העיוור, והחזירו לדרכו [103]; היו אנשים מיוחדים שהדריכו את העיוור בדרכו, והם נקראו "מושכים" [104]; חז"ל אסרו להשליך אבנים בצידי הדרכים, מכיוון שדרך הרואים להלך באמצע הרחוב, ודרך העיוורים ללכת בצדדים, ויש חשש שהם ייכשלו באבנים [105]; מחז"ל היו שמחלו על כבודם, והלכו לבקר עיוור [106]; בית הלל התירו לשיר 'כלה נאה וחסודה' אפילו על כלה עיוורת [107]; כדי למנוע חרפה מהעיוור, קראו לו חז"ל בכינויים הפוכים, כגון סגי נהור, מאור עינים וכיו"ב; אין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה המדברת על עיוורון [108]; חז"ל קבעו שעיוור חשוב כמת [109], במטרה לעורר עליו רחמים ולהתפלל עליו [110]; ההלכה מתייחסת לעיוור כבר-דעת וכאישיות שלימה - הוא בריא לכל דבר [111], ודבר זה הוא פשוט, אין צריך ביאור [112].

העיוורים השתמשו במקל, כדי לסייע לעצמם בהליכה [113].

כללים ועקרונות

מחלוקת תנאים היא, אם העיוור חייב באופן עקרוני במצוות אם לאו [114]. אכן, גם לשיטה הסבורה שהעיוור פטור ממצות, הדבר נובע מגזירת הכתוב, לדעתו, ולא מפני שהעיוור נחשב כחסר דעת, ובכך שונה יסוד הפטור שלו, לשיטה זו, מזה של החרש, השוטה והקטן. להלכה הכריעו רוב ככל הפוסקים [115] כדעת חכמים, שהעיוור חייב באופן עקרוני בכל המצוות, למעט קבוצות של מצוות שיבוארו להלן בפרטי הדינים, שבהם פטור העיוור בגלל גזירת הכתוב, או בגלל מגבלותיו הפיסיים. אכן יש שפסקו, שהעיוור פטור באופן עקרוני מכל המצוות [116]. ולשיטה זו - יש שכתבו, שהעיוור פטור דווקא ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל חייב במצוות עשה שלא הזמן גרמן [117]; יש שכתבו, שהפטור הוא רק ממצוות עשה, אבל במצוות לא תעשה חייב העיוור ככל אדם [118]; יש שכתבו, שלשיטה זו העיוור פטור גם ממצוות לא תעשה [119]; יש מי שכתבו, שלשיטה זו העיוור חייב על כל פנים בשבע מצוות בני נח [120]; יש הסוברים, שלשיטה זו העיוור חייב במצוות על כל פנים מדרבנן, ורק מן התורה הוא פטור מגזירת הכתוב [121]; ויש הסבורים, שהפטור לשיטה זו הוא אף מדרבנן, ואינו חייב אלא ממידת חסידות [122].

יש מי שחידש, שמחלוקת חכמים היא דווקא בפיקח שנתעוור, אבל סומא מלידה לכל הדעות פטור מן המצוות [123].

דיון הלכתי עקרוני נוגע לשאלה אם המצב של עיוורון הוא מצב של פיקוח נפש, ושאלה זו נוגעת בעיקר להלכות שבת ולהשתלת קרנית מהמת.

יש שדנו בשאלה זו בהתייחסות לדיני מחלות עינים בשבת. הלכה ברורה היא, שמחלות עינים נחשבות כמצב של פיקוח נפש [124]. אכן לא מוזכר בתלמוד ובראשונים מה הדין ביחס לחשש עיוורון, כאשר לא קיימת מחלת עינים חריפה, כגון כשמדובר בהתעוורות מסיבה לא ידועה, עיוורון עקב ירוד וכיוצ"ב. לפיכך - יש אומרים, שדווקא מחלת עינים שיכולה לפגוע באיברים אחרים יש לה דין של פיקוח נפש, אבל סכנת עיוורון אינה אלא בגדר סכנת איבר [125]; יש אומרים, שעיוורון הוא מצב של פיקוח נפש כמו כל מחלת עינים [126]; יש מי שכתב, שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, אם דווקא מחלות עינים הם בגדר פיקוח נפש, או גם שלילת ראיה היא מצב של פיקוח נפש [127]; ויש מי שכתב לחלק בין עיוורון שנובע ממחלת עינים חריפה, כגון זיהום או חבלה, שדינה כפיקוח נפש כדין המחלה היסודית המביאה לעיוורון, לבין עיוורון מסיבה לא ידועה או מחמת התנוונות העדשה או הרשתית, שאז דינה כסכנת איבר [128]. ומכל מקום אסור לעשות רפואה בשבת רק כדי להגביר את מאור עיניו [129].

יש שדנו בשאלה זו על פי מאמר חז"ל, שהעיוור נחשב כמת [130], שבפשטות משמע שהוא מצב של פיקוח נפש. אכן, אף שכך הוא פשטות הלשון, מכל מקום רוב הפוסקים אינם מחשיבים מאמר זה לקביעה בעלת משמעות הלכתית, שהרי נימנו באותו מאמר עוד שלושה החשובים כמת (עני, מצורע, מי שאין לו בנים), ובוודאי אין מצבם ההלכתי מוגדר כמצב של פיקוח נפש, ואין מאמר זה אלא בעל ערך מוסרי, כדי להתפלל על אנשים אלו [131].

יש שדנו בשאלה זו מכוח החשש שהעיוור יכול ליפול לאש או למים עקב עיוורונו, והרי זה חשש פיקוח נפש, ובכך הוא דומה לנכפה, שדינו מבואר כמצב של פיקוח נפש - יש שדימו שני מצבים אלו לחלוטין [132]; יש מי שחילק בין עיוור היושב במקומו שאין לו כל סכנה, לבין עיוור מהלך שדומה למצבו של הנכפה [133]; ויש מי שכתבו, שאין כל דמיון בין נכפה לעיוור, כי בנכפה ההתקף הוא פתאומי וללא שליטה, אבל העיוור מודע למצבו ויכול להיזהר [134].

עוד יש מי שכתבו כסניף, שמותר לחלל שבת כדי למנוע סכנת התעוורות, כי אם יתעוור ייאלץ להתבטל מתלמוד תורה, שהיא גדולה ממעשה, ובכגון זה אומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה [135], אך יש מי שדחה שיטה זו [136].

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר