שנת תשע"ז | שבת פרשת בשלח

וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ [שמות טו כו]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ד, ערך מחלות, טורים 397 – 422

פרשנות המקרא

מכילתא: רבי יצחק אומר, הא אם אין בהם מחלה מפני מה הם צריכים רפואה, אלא 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' בעולם הזה, ואם אשים 'כי אני ה' רפאך' לעולם הבא.

תלמוד בבלי, ברכות ה א: 'אם שמוע תשמע' - אמר ר"ל כל העוסק בתורה, יסורין בדלין ממנו וכו', אמר לו רבי יוחנן הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו שנאמר 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך', אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו.

תלמוד בבלי, סנהדרין קא א: 'כל המחלה' - וכי מאחר שלא שם מחלה רפואה למה, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך', ואם לא תשמע - אשים, אף על פי כן 'אני ה' רפאך'.

תלמוד בבלי, סנהדרין צ א: 'כל המחלה' - ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו', רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים חיצוניים והלוחש על המכה ואומר 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך'.

מדרש רבה, במדבר ז א: 'כי אני ה' רפאך' - בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו רובן בעלי מומין וכו' כיוון שבאו למדבר סיני וכו', אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותם וכו', שנאמר 'כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו', הרי שנתרפאו.

רש"י: 'לא אשים עליך' - ואם אשים הרי הוא כלא הושמה 'כי אני ה' רפאך' זהו מדרשו, ולפי פשוטו 'כי אני ה' רפאך' ומלמדך תורה ומצוות למען תינצל מהם כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי וזהו איזון מצוות.

רשב"ם: 'כל המחלה אשר שמתי במצרים' - שעשיתי מימיהם דם ולא היה להם מים לשתות, 'לא אשים עליך כי אני ה' רפאך' אשר רפאתי למים כדכתיב לשון זה באלישע כשריפא המים.

אבן עזרא: 'כל המחלה' - יש לך לזכור כי בעיניך ראית המחלה  והנגעים והמכות אשר שמתי במצרים בעבור שמרדו בי, ואם אתה תשמור חוקי תמלט מהם שלא אעשה לך כאשר עשיתי להם. ועוד כי אני אהיה רופאך מכל מחלה שגזרתי להיותה על הארץ, אין לך צורך לרופא כאשר רפאתי המים המרים שאין יכולת ברופאים לרפאם.

רמב"ן: 'כל המחלה אשר שמתי במצרים' - אין דרך שיבטיח אדם את עבדו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים ולא כן כל ההבטחות שבתורה, אבל זו אזהרה שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצריים כי בשומעם בקולו ינצלו מכל אותה המחלה כי המחלה ההיא ראויה לבא על כל עוברי רצונו כאשר באה על מצרים שלא שמעו אליו וכו', ואמר 'כי אני ה' רפאך', הבטחה שאסיר מקרבם מחלה באה כדרך כל הארץ כאשר רפאתי המים.

רבנו בחיי: 'ויאמר אם שמוע תשמע' - ע"ד הפשט יאמר אם תקיים את התורה לא תחלה לעולם בשום חולי, לא בחליי הטבע שהם מצד המאכלים הנכנסים בגוף, ולא בחליי המקרה שהם הבאים מחוץ לגוף וכו'. ושמעתי עוד כי עשר מכות שהסימן שלהם דצ"ך עד"ש באח"ב הסימן הזה עולה חמש מאות ואחד כמנין אש"ר, ולכך יאמר הכתוב כל המחלה שהוא מנין אש"ר ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

ספורנו: 'כי אני ה' רפאך' - והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש, והוא כי אמנם כל מצוותי הם לרפאות את נפשך מחליי התאוות והדעות הנפסדות למען תהיה קדוש לה' אלקיך וכו'.

רש"ר הירש: 'מחלה' - אינה מציינת רק מחלת הגוף, אלא כל הפרעה  ועיכוב בנוחות ההרגשה, כולל ההרגשה הנפשית וכו', ובייחוד גם לגבי אי נוחות הנגרמת לצורך ייסור וענישה וכו', נמצא זה פירוש דבר ה': שמירת מצוותי תגן עליך מפני ייסורים הבאים לחנך אותך, פן אשים אותם עליך כדרך אשר שמתי במצרים. ה' אינו נותן את ברכתו לאנשים ולמדינות שאינם שומרים את משפטיו, מצוותיו וחוקיו, ובלי שמירה זו הם נידונים לכילון. שמירת מצוות ה' היא איפוא תרופה המונעת בעד כל צרת הגוף והחברה.

משך חכמה: 'כי אני ה' רפאך' - ר' יצחק אומר, הא אם אין בהם מחלה  מפני מה הם צריכים רפואה, אלא 'כל המחלה' ואם אשים 'כי אני ה' רפאך'. פירוש דכתיב 'יככה ה' בשחין מצרים וכו' אשר לא תוכל להרפא' (דברים כח כז), ובבכורות מא א: דלא מחסי, יעויין שם (דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ). לכן אמר 'כי אני ה' רפאך' - על דרך פלא, מה שלא על פי הטבע.

* # *

מחלה [1] או חולי [2] היא הפרעה מוגדרת במצב הבריאות, אשר מורכבת מתסמינים אופייניים. המחלות נובעות מפגיעה בתיפקוד של אחד או יותר מהמערכות של הגוף או הנפש. מחוללי המחלה, מהלך המחלה, מהות הפגיעה, התחזית של המחלה, הטיפול והמניעה של המחלה יכולים להיות ידועים, או בלתי ידועים.

מצינו בחז"ל הסברים אחדים למושג 'מחלה': יש שהסבירו את המושג בדרך של גימטריא [3]; יש שהסבירוהו מלשון יוונית 'חולי', שהוא מרה ירוקה [3]; יש שהסבירו, שמשמעות המושג מחלה היא מלשון מחילה [4], שכן מחלה מביאה למחילה בגלל היסורים והתשובה; ויש אומרים, שעיקר משמעות השם הוא מתוק [5], והושאל למשמעות המקובלת בדרך של לשון סגי נהור [6].

מצינו במקרא נגזרות מהמושג מחלה כשם פרטי של בני אדם [7], וכן כשם מקום [8]. אם כי סביר להניח שמקור השם במקרים אלו הוא 'מחול' ולא 'מחלה'.

הסיבות למחלות על פי התורה וחז"ל

הסיבה היסודית למחלות בני האדם היא אי-שמירת תורה ומצוות; ולהיפך, קיום תורה ומצוות הם הערובה למניעת מחלות ולריפויין. תפיסת-יסוד זו עולה במפורש ובהרחבה מן התורה, מחז"ל ומהראשונים כדלקמן:

'כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך' [10], וכי מאחר שלא שם, רפואה למה לי? מקרא זה מעצמו נדרש, אם תשמע לקול ה' - לא אשים, ואם לא תשמע - אשים, אף על פי כן - כי אני ה' רופאך [11]; לא אשים עליך, ואם אשים - הרי הוא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך [12]; דברי תורה שנתתי לכם, רפואה הם לכם, חיים הם לכם [13]; 'כי אני ה' רופאך', ומלמדך תורה ומצוות, למען תינצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם, אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצוות [14].

מבקש אתה שלא לחוש באוזניך, ולא באחד מאיבריך, הטה אוזנך לתורה, ואתה נוחל חיים [15].

שער שאינו פתוח למצוות, פתוח לרופא [16].

כל המבזה תלמיד חכם, אין לו רפואה למכתו [17].

'[התשובה] הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה, וישובו אליו החיים בכל רעננותם. המדיצינה [=הרפואה] עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכוחותיו' [18].

הסברים אחרים - אכן מצינו בחז"ל הסברים נוספים להיווצרות המחלות כדלקמן:

'והסיר ה' ממך כל חלי' [19], אמר רב זה העין, היינו עין הרע [20], שכן רב היה אומר, תשעים ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ; שמואל אמר, זה הרוח, שכן שמואל היה אומר, הכל ברוח, אך לא ברור אם הכוונה לרוח במובן של שדים ורוחות, או לרוח כאחד מהמרכיבים של סיבות המחלה בין היוונים, או יתכן שהכוונה לרוח האדם ונשמתו [21]; ר' יוסי בר' חנינא אמר זו צואה, שכן צואת החוטם, וצואת האוזן, רובם קשה, ומיעוטם יפה; ר' חנינא אמר, זו צינה, שכן ר' חנינא היה אומר, הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים, שנאמר [22] 'צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם'. צנים היא צינה; פחים הם פח ומוקש, או חום [23]; ר' אלעזר אומר זו מרה [24]. כנראה הכוונהלמרה ירוקה, המכונה ביוונית חולי, וזאת על פי שיטת חכמי יוון, שכל המחלות באות מתערובת של ארבעה ליחות [25]. ולמה נקרא שמה מחלה? שהיא מחלה כל גופו של אדם; דבר אחר, מחלה - ששמונים ושלושה חולאים תלויים במרה, מחלה - בגימטריא שמונים ושלושה [26].

תשעים ותשעה מתים בשרב, ואחד בידי שמים [27]. ביחס למושג 'שרב', לא ברור האם הכוונה לחום שבסביבה החיצונית, או לחום פנימי, היינו מחלת חום גבוה.

עודף הדם הוא המקור לכל תחלואי האדם [28].

שינוי בהרגלים הוא סיבה למחלות [29].

תזונה בלתי נכונה והרגלי חיים בלתי נאותים אף הם מהווים סיבה למחלות [30].

רופאי העולם הקדמון האמינו שכל המחלות באות מתערובות של ארבעה ליחות: דם, לובן, מרה ירוקה, ומרה שחורה. גישה זו כמעט שאיננה מצויה במקורות חז"ל [31].

לעומת זאת עסקו חז"ל בהסתכלות ובלימוד מעשי של אנטומיה  ופתולוגיה בבעלי חיים, ולפיכך הבסיס של חז"ל להסבר מחלות ופגיעות היה סטרוקטורלי, היינו הסבר הפגיעות  החולניות על פי שינויים במבנה של האיברים, וזהו גם ההסבר הקרוב ביותר להשקפת המדע החדיש [32].

מחלות במקרא, בתלמוד ובמדרשים [33]

אסכרה [34], או סרונכי [35], או חינכי [36], או עינבתא [37] - היא המיתה הקשה ביותר מבין תשע מאות ושלושה מיני מיתות [38], והיא נחשבת לקללה קשה [39], ולמיתה רעה [40]. מקור המושג אסכרה הוא מהמילה סכר, היינו חסימה וסגירה, שכן מהות המחלה היא חסימת הגרון ודרכי הנשימה [41].

חז"ל נתנו מספר סיבות על מה ולמה באה מחלה זו, חלקן טבעיות, וחלקן מוסריות [42].

המחלה פוגעת בגרון ובשקדים, וגורמת למוות קשה עקב חניקה [43]. המחלה נפוצה כנראה יותר בלילה [44]; היא פוגעת בעיקר בילדים [45], והמשמרות היו מתענים בימי רביעי בשבוע על תינוקות, שלא יעלה אסכרה בפיהם וימותו [46], אך גם מבוגרים חלו במחלה זו ומתו ממנה, כגון המרגלים, מוציאי דיבת הארץ [47], וכן שנים עשר אלף זוגות התלמידים של רבי עקיבא, שמתו בין פסח לעצרת [48].

אסכרה היא אחת מצרות הציבור, שמתענים ומתריעים עליה, מפני שהיא מחלה מדבקת [49].

יוצא, איפוא, כי אסכרה היא מחלה מדבקת, הפוגעת בעיקר בילדים, מקורה בגרון ובשקדים, והיא גורמת למוות קשה בחניקה. תיאור זה מתאים ביותר למחלת הדיפטריה. זוהי מחלה זיהומית חריפה, הנגרמת על ידי חיידק, ואשר גורם לנפיחות של הלוע והגרון, ועקב כך נגרמים קשיים ניכרים בנשימה, בדיבור ובבליעה. כיום המחלה נדירה ביותר בגלל קיומו של חיסון נגד המחלה.

בולמוס [50] - מקור המילה הוא יווני [51], והכוונה לתחושת רעב  מופרזת ביותר. מצב זה נחשב כמסוכן, ומותר להאכיל את החולה במצב הזה גם מאכלים אסורים, עד שיאורו עיניו, אם כי  חייבים להאכילו הקל-הקל תחילה [52]. יש מי שכתב, שהוא חולי האוחז מחמת רעבון, עיניו כהות, והוא מסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא [53]. פירוש זה מתאים לתיאור המחלה המוכרת ברפואה בשם דומה, אשר תוארה ברפואה המודרנית בשנת 1979. המחלה מאופיינת בהתקפים בלתי נשלטים של בליעת כמויות גדולות של מזון בתוך פרק זמן קצר, הקאות, שימוש-יתר במשלשלים, ופחד חולני מהשמנה. חולים אלו סובלים מהפרעות דכאוניות, ויתכן שזו הסיבה שהיא נחשבה כמחלה מסוכנת; ויש מי שכתב, שהוא מין ממיני החולאים שנופל בו האדם, ואינו מרגיש כלל, וזה החולה הוא מין ממיני החולאים הנקראים בלשון חכמים נכפין וכו', וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם [54]. פירוש זה מתאים למחלה כפיונית (אפילפסיה), או למצב של ירידה ברמות הסוכר בדם (היפוגליקמיה), שגורמת בין השאר לאיבוד הכרה ולפירכוסים, והטיפול בו הוא בהאכלת סוכרים.

דם - מי שאחזו דם [55] הוא מצב של עודף דם [56].

הדרוקן - מקור השם הוא מילה יוונית שמשמעותה מים. חז"ל תיארו  שלוש צורות קליניות של מחלה זו, כשהביטוי העיקרי הוא נפיחות כללית, או נפיחות הבטן [57], ולחולים אלו יש ירוקת פנים [58], וכנראה הכוונה לחיוורון. הדרוקן הוא אחד המצבים הגורמים למוות פתאומי [59]. ואמנם כאשר סיבת הבצקות היא אי-ספיקת לב, ישנה סבירות למוות פתאומי.

הסיבה העיקרית למחלת ההדרוקן היא עבירת זנות [60]. גורמים אחרים למחלה זו הם רעב, כשפים [61], והפרעות כלייתיות. כאשר הסיבה לבצקות היא רעב, מדובר בתמונה דומה לשחפת המקראית.

סביר להניח, שהדרוקן היא תיסמונת של בצקות כלליות, או מיימת [62].

חום - חום גוף גבוה הוא סימן שכיח במחלות רבות, ובעיקר במחלות זיהומיות. במקרא ובתלמוד מצינו מונחים שונים לחום גוף גבוה, אך ברוב המקרים לא ניתן לזהות באמצעותם מחלות מוגדרות.

בתורה מצינו את המונחים הבאים למחלות חום: קדחת, דלקת, חרחר [63]. דלקת בשפה העברית המודרנית מתייחסת לשם כללי בפתולוגיה, המציין תגובה רקמתית לגירויים הגורמים נזק בגוף, ובין יתר הסימנים של הדלקת כלול גם חום מקומי. אך בהקשר המקראי מדובר במחלת חום. חרחור - יש שמשמע ממנו שאין המונח מתייחס למחלת חום [64]; ויש מי שפירש את המונח כמתייחס למחלת חום [65]. יש מי שכתב, שכל המונחים הללו מתייחסים לדרגות הולכות וגדלות של מחלות חום [66]; ויש מי שכתב, שקדחת היא חום יום-יומי, ודלקת היא חום שלישוני או רביעוני [67]. לפי פירוש זה מדובר בשתי צורות של מחלת קדחת-הביצות.

בתלמוד מצינו מספר מונחים למחלות חום, שברובם קשורים למושגי חום: אש, שמש, חמה, וחלקם קשורים לתופעת הלוואי של מחלת חום שהיא צמרמורת.

שלוש צורות של חום עם צמרמורת וסימור שיער מתוארות בתלמוד: צימרא ברא [68]; צימרא גוונא [69]; אשתא צמירתא [70]. צורה זו נחשבת למחלה מסוכנת, שמותר לחלל עליה את השבת [71], וכמו כן מותר להאכיל חולה כזה מפירות ערלה [72].

אשתא דגרמי [73] - הכוונה למחלת חום הגורמת לכאב עצמות.

חמה [74] - חום גבוה. שם זה לקוח מכינוי השמש, שהיא חמה ביותר.

שמשא בת יומא, שמשא עתיקתא [75] - הדימוי לשמש מובן, לפי שהשמש היא חמה ביותר.

בטיפול במחלות חום, הבדילה  הגמרא במשך הזמן של החום - יום אחד, שני ימים, שלושה ימים, או חום ממושך [76]. יתכן שמדובר כאן במחלת קדחת-הביצות, עם חלוקה קלינית לפי קצב ההתקפים של גלי החום [77].

תלגא [78] - כנראה מדובר בחום עם צמרמורת וחיוורון, או חום שנובע מצינה וקור, שכן תלגא הוא מלשון שלג, שהוא קר ולבן.

אחילו [79] - חום שגורם לכאבי עצמות. אולי הכוונה לחום המלווה דלקת עצמות.

יש חום גוף שנחשב לטבעי, ולא מרמז על מחלה כלשהי, והוא נקרא צמרא [80].

חום גבוה בחורף מעיד על מחלה קשה יותר מאשר בקיץ [81]. יש מי שכתב, שמדובר על עוצמת המחלה [82], אך אולי יתכן לפרש שמדובר על שכיחות המחלה, אמנם מחלות חום שכיחות יותר בחורף.

בדרך כלל מהווה חום גבוה סימן למחלה, וגם כיום מהווה חום גבוה סימן מחשיד למחלה, שיכולה להיות מסוכנת, ושצריך לחלל בגללה את השבת, אלא אם כן הוכח על ידי רופא אחרת [83]. יש שראו בחום שליח של מלאך המוות [84]. לעומת זאת, יש שחום נחשב לגורם חיובי, שכן החום נחשב ככוח מזין [85], ובתור שכזה הוא יעיל לפחות ששה ימים, אך לא יותר משנים עשר יום [86]. מחז"ל היה מי שסבר שהחום מגין על הגוף [87], ואולי זה במובן של ביטוי למנגנון הגנה של הגוף מפני פלישת גורמי מחלה.

הדיבור קשה לחולים עם חום גבוה [88].

סימטא [89] - היא מורסה המלווה בחום.

עוית - מחלה הגורמת לכיווץ שרירים [90]. אופי המחלה המדוייק לא  התפרש, ויש הרבה מצבים חולניים שתוצאתם היא התקפים של כיווץ שרירים. לפי חז"ל עווית באה כעונש למי שמשמש בעמידה [91], וכן קורית המחלה לכל מי שהסתכל על בני עם העוים [92].

פודגרא [93], או צינית [94] - מחלה הפוגעת ברגליים [95]. יש מי שכתבו, שצינית היא מכה שתחת פרסת הרגל [966]; ויש מי שכתב, שצינית הוא חולי הנקרא בערבית 'סלעה', וחכמים קוראים אותה בת ארעא, לפי שמוגלתה עבה וגופה קשה, והיינו שמדובר במכההמתהווה ברגליהם של ההולכים יחף, על ידי שמתבקע העקב ומתמגל בפנים, או שנצרר הדם בפנים בגלל דריכה על חוד אבן, ונהפך לדלקת [97]. מקובל לחשוב, שמדובר במחלת השגדון [98]. מחלה זו מתבטאת בעלית רמת חומצת השתן בדם, ובשקיעה של גבישי חומצת שתן במקומות שונים. השקיעה בכליות גורמת ליצירת אבני כליות, והשקיעה בפרקים, ובאופן טיפוסי בפרקי בוהני הרגלים, גורמת לכאבים עזים. אכן יש הסבורים, שכל כאב בכפות הרגליים, מסיבה כלשהי, מכונה פודגרא; ויש הסבורים, שהפודגרא היא נמק ברגלים [99].

צפדינא [100], או צפרנא [101] - מחלה שלפי חז"ל סימנה המובהק הוא דימום מהחניכיים [1022], והמחלה מתפשטת מהפה לתוך מערכת העיכול. רבי יהודה הנשיא, רבי יוחנן ואביי סבלו ממחלה זו [103]. לפי זה מסתבר, שמדובר במחלה שנקראת גם בעברית המודרנית בשם זה - צפדינה [104], והיא תוצאה של חוסר בויטמין C. חסר זה גורם להפרעה ביצירה התקינה של רקמת החיבור בגוף, ועקב כך קיימת הנטיה לדמומים ולשטפי דם, ואמנם שטפי הדם והזיהומים של החניכיים הם הסימנים האופייניים של מחלה זו.

קורדייקוס [105] - מצב בלבולי זמני וחולף, שבו האדם איננו מבחין בין שחור לאדום [106], והוא תוצאה של שתיית יין מגיתו [1077]. בהסבר מצב רפואי זה מצינו דעות אחדות:  יש מי שכתב, שהכוונה לדפיקות לב, והזיעה ניגרת מהגוף [108], ואולי הכוונה לאוטם בשריר הלב; יש מי שכתב, שמדובר באחת הצורות של מחלת הכפיון [109]; יש מי שסבור, שמדובר במצב הבלבולי שלאחר שתיית אלכוהול; ויש מי שסבור, שהוא מצב בלבולי הקורה עקב ירידה ניכרת ברמת הסוכר בדם, לאחר אכילה עשירה בפחמימות.

מי שנתקף בקורדייקוס, ואמר כתבו גט לאשתי, לא אמר כלום; אמר כתבו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתבו, אין דבריו האחרונים כלום [110].

שבץ [111] - הוא עווית ואפיסת כוחות התוקפת את האדם לפני מותו [1122]. אין עדות במקרא ובחז"ל, שמדובר בהכרח באותה מחלה בצורתה במודרנית, המתייחסת  לשבץ-לב, או לשבץ-מוח, במובן של אוטם שריר הלב, או אוטם מוחי [113].