שנת תשע"ז | שבת פרשת מטות מסעי

ארץ אגדה: הנביא והנחל שבדרך

בפרק קי בתהילים מוזכרות מלחמות מול אויבים, ובאמצע המזמור מוזכרת בחירה לכהונת עולם. ולקראת סיומו מוזכר מישהו ששותה מנחל שבדרך, וז"ל המזמור:

לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ד' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ד' מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: נִשְׁבַּע ד' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים: יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ:

במאמר הקודם "העוף והנחל שבדרך" הובא מדרש חז"ל המתייחס לסיום המזמור, ומתאר עוף ששותה מן הנחל, והנחל מנסה לשטוף אותו לתוכו, והעוף מרים את ראשו. והתבאר במאמר, שבתחילת המזמור דויד מסביר שבגלל היותו מנהיג צבאי שהנהיג את עם ישראל למלחמות ולניצחונות, הוא נבחר להקים ממלכת כהנים בארץ ישראל, שתחליף את ממלכת הכהנים של מלכי-צדק (שהוא שם בן נוח).

והתבאר, שה' הבטיח לאברהם להקים ממלכת כהנים מסוג חדש, שיהיו בה כהנים משני סוגים, וזו משמעות ה'בהמות' וה'צפורים' שבברית בין הבתרים. ה'צפורים' מסמלים את אלו שעוסקים בעיקר בענייני התורה והרוח והם כביכול עפים באויר, והם כהנים מסוג של 'עוף'. ויש גם כהנים מסוג אחר שאותם מסמלים ה'בהמות', שהם אלו שעוסקים בעיקר בגשמיות ובמלחמות ובענייני ביטחון וכלכלה. והתבאר שחברי קבוצת העוף בזים מתחילה לחברי קבוצת ה'בהמות', ומתייחסים אליהם כמו ל'פגרים'. אך אחר כך הם מתייחסים אל עצמם ואל אחיהם כמו לבני עם אחד שהצדדים השונים שבו משלבים יחד את העמל בתורה עם חיי עבודה של פיתוח העולם, ושילוב זה הוא המאפשר להם להרים ראש ולהביט בגאווה אל הגויים שאין בהם שילוב שכזה.

במאמר זה נתייחס למסורת אחרת למשמעות השתיה מן הנחל והיא מרומזת בתרגום¹ לכתוב, וז"ל:

"מפום נביא באורחא אולפן יקבל מטול היכנא יזקוף רישא"

בתרגום מרומזת מסורת, ולפיה,עם ישראל זוקף את ראשו, ומביט בגאווה אל הגויים, משום שהוא מקבל את דבר ד' מפי נביא בדרך, ודבר זה אינו קיים אצל הגויים. ויש לברר מה מקור המסורת?

מיתת אהרון ובחירת שבט לוי לעוסקי התורה

מות אהרון מוזכר בפרוט בפרשת חוקת² (במדבר כ, כח-כט):

"וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן־הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:"

אך פרשיית מות אהרון מוזכרת באופן לא ברור גם בפרשת עקב (דברים י):

"... וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' לַעֲמֹד לִפְנֵי ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה... וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים..."

אין זה מובן, מדוע סיפור המסעות וקבורת אהרון משולב בתוכחה על חטא העגל שארע בשנה הראשונה, ומדוע מודגש שבני ישראל הגיעו באותם המסעות למקורות של מים. ודברי המפרש הפשטן רבנו סעדיה גאון מחזקים את הקושי, וז"ל שם:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ. וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל".

דברי רס"ג חיזקו את סתירת הכתובים, שהרי לא יתכן שאהרון ימות פעמיים, הן בתחילת המסעות והן בשנה הארבעים. אלא שרס"ג רומז לנו ומאלץ אותנו להבין שמשה משתמש בתוכחה שלו במילים במשמעות סמלית. משה מוכיח כאן את ישראל, שבמסעות הראשונים שלהם - אהרון 'מת באופן סמלי' במוֹסֵרָה, והדבר נזקף לחובתם.

רס"ג מרמז שהתורה מתייחסת כאן למציאות שלפיה יש בבני ישראל שתי קבוצות מרכזיות, קבוצה שרואה 'חיים' בעיסוק במלאכות גשמיות ובהקמת צבא ומלכות. וקבוצה שרואה 'חיים' בעיסוק בתורה ובתפילה. בשלב הראשוני כל קבוצה מחשיבה רק את דרכה שלה ונלחמת מלחמה רעיונית בחברי הקבוצה השניה, ומתייחסת אליהם בבוז גמור ורואה בהם 'מתים בזויים'. רס"ג מגלה, שמשה התפלל לה' שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה, אך תפילתו הועילה לזמן קצר. ובסמוך לאחר חטא העגל עוד בתחילת המסעות - לפני המסעות החשובים שמוזכרים בפרשת מסעי - בני ישראל חזרו והתייחסו לאהרון כמו ל'מת בחייו'.

בני ישראל נסעו אז והגיעו למקומות 'מים יפים' שמתאימים למרעה הצאן שלהם ושיש בהם גם מאכלים ופירות רגילים, הם שמחו בעיסוק זה ובאורח חיים שכזה והעדיפו אותם על פני העמל בתורה ואורח חיים של פרישות כאכילת המן וכדו'. הם התייחסו אז לאהרון שהיה פרוש ומתמיד בתורה כאלו הוא 'מת בחייו' בתפקיד בזוי שאותו אמור למלא גם אלעזר בנו. התייחסות בזויה דומה היתה גם כלפי שבט לוי 'עוסקי התורה'. באותה עת נבחר 'אלעזר' להיות זה שימלא בעתיד את תפקיד האיש הקדוש ביותר - 'הכהן הגדול'. ובאותה העת נבחר שבט לוי להיות קבוצת 'התלמידים' שתפקידה הוא לימוד התורה והעיסוק בענייני הקודש. ולכך כוונת הכתוב באומרו שם: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' לַעֲמֹד לִפְנֵי ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ובאותה העת נבחרו שאר השבטים להיות בתפקיד אנשי הכלכלה והצבא. גם התלמוד הירושלמי מרמז לכך, וכדלקמן.

מות אהרון – ומלחמת הכנעני

וז"ל הירושלמי (יומא פ"א ה"א):

"א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות, כתיב [דברים י, ו] 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן'. וכי במוסרה מת אהרן והלא בהֹר הָהָר מת?! הדא הוא דכתיב [במדבר לג, לח] 'וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר עַל־פִּי ד' וַיָּמָת שָׁם'. אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב [שם כא, א] 'וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל'. מהו 'דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים'? כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך, ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות, אף הם הרגו ממנו ארבע (אף בני ישראל הרגו משבט לוי ארבע משפחות, שכתוב) [דברי הימים א כו, כג] 'לַעַמְרָמִי לַיִּצְהָרִי לַחֶבְרוֹנִי לָעָזִּיאֵלִי', אימתי חזרו בימי דוד (שמשפחות אלו מוזכרות בימי דויד כאשר מינה מבניהם לתפקידים שונים, ומכאן שלפני כן 'נהרגו' וחזרו ו'חיו' בימי דוד). הדא היא דכתיב [תהילים עב ז] 'יִפְרַח־בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד־בְּלִי יָרֵחַ'. אמרו מי גרם לנו לדמים הללו? אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, וישבו וקשרו הספידו, וגמלו לצדיק חסד, והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד."

ספור זה מעורר תמיהות רבות. אם בני לוי היו מסוגלים להילחם עם בני ישראל מדוע הם לא השתמשו בכוחם כדי להילחם באויב עצמו ולהציל את ישראל?! וכיצד הצליחו בני לוי להרוג באופן מדויק דווקא 'שמונה משפחות'?! גם ההריגה הנגדית של בני ישראל שהרגו במדויק 'ארבע משפחות' מבני לוי אינה מובנת. ואם משפחות אלו 'נהרגו' כיצד הן קמו לתחיה בימי דוד?!

הספור הפלאי רוצה לקשור בין מאורעות שארעו בשתי תקופות שונות. בשנת הארבעים, מיד לאחר מות אהרון בהֹר הָהָר, ארע אירוע מלחמתי באזור הֹר הָהָר (במדבר כא, א-ד). הספור מרמז שאירוע מלחמתי דומה ארע כבר בשנה הראשונה בסמוך לחטא העגל.

אהרון אכן מת בהֹר הָהָר בשנת הארבעים, ואלעזר מילא את מקומו של אהרון בתור כהן גדול. אך זכויותיו ותפילותיו של אלעזר לא הועילו להטיל פחד בלב האויב ולכן הוא נמנע מלבוא ולהילחם בישראל. גם זכויות עמל התורה של שבט לוי לא הועילו כדי ליצור את הפחד הזה. – "נסתלקו ענני כבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל". סיבת הדבר היא משום שבני ישראל לא ראו צורך אמיתי ב'תפקיד' הרוחני הקדוש של אלעזר. והם לא ראו צורך ב'תפקיד' התורני של שבט לוי עוסקי התורה. אין אנו יודעים חשבונות של שמים, אך פעמים שקטרוג קל מצטרף שם להכרעת הדין. ובאותה השעה הקטרוג של בני ישראל על הזכויות של 'אלעזר' ושל 'התלמידים' מנע את קבלת הזכויות בשמים, ולכן הקב"ה לא השתמש אז בזכויות אלו כדי להפיל מורא על האויב.

'שמונה' ו'ארבע'

הכהן הגדול לובש בדרך כלל 'שמונה בגדים' המכונים 'בגדי זהב', ואמנם רק ארבעה מהם עשויים מזהב, אך הם מכונים באופן כללי 'בגדי זהב'. הכהן הגדול עובד ב'שמונה בגדים' רק בעבודות החיצוניות שאינן נעשות בקודש-הקדשים. אך כאשר הוא נכנס לשם אחת בשנה ביום הכפורים אסור לו ללובשם, והוא צריך ללבוש 'בגדי לבן' המכונים גם 'ארבעה בגדים'. המספר 'שמונה' מיוחס לעבודות החיצוניות והמספר 'ארבעה' מיוחס לעבודות הפנימיות.

כל אחד מעם ישראל חש שהוא עושה את התפקיד הנצרך ביותר, והוא כביכול עושה את תפקידו של האיש החשוב ביותר (=הכהן הגדול), וכולם צריכים להיות כמוהו. בני לוי שעסקו 'בתפקיד הפנימי' של לימוד התורה, חשבו שרק הם מחוברים לחיים, וכל בני ישראל צריכים להיות כמוהם. הם התייחסו בבוז לשאר השבטים שעסקו בתפקיד החיצוני של אימונים צבאיים, התפקיד שהמספר שמונה מסמל אותו. הם התייחסו אליהם בתור 'אנשים הרוגים', וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' מהם 'שמונה משפחות'.

מאידך, בני שאר השבטים שעסקו באימונים צבאיים חשו שהם עושים את התפקיד הנצרך ביותר, והם כביכול עושים את תפקידו של האיש החשוב ביותר (=הכהן הגדול), וכולם צריכים להיות כמוהם. הם התייחסו בבוז לאלעזר והתלמידים משבט לוי שעסקו בתפקיד הפנימי של לימוד התורה, התפקיד שהמספר ארבע מסמל אותו. הם התייחסו אליהם בתור 'אנשים הרוגים', וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' משבט לוי 'ארבעה משפחות'. אלא שהקטרוגים ההדדיים הזיקו לכלל ישראל, ומנעו (ח"ו) מהקב"ה להטיל מורא בלב האויב, והאויב רצה לבוא ולהילחם בישראל.

כדי להבריח את האויב, היה צורך שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה. אלא שמהפך מחשבתי זה היה קשה להם באותו זמן, ולכן הם נקטו בפתרון ביניים. הם התייחסו ל'תפקיד' שממלאים חברי הקבוצה השניה בתור תפקיד 'הכרחי', אלא שביחס לתפקיד ה'חי' שלהם הרי שהתפקיד של חברי הקבוצה השניה נחשב ל'מת מכובד'. ויש להתייחס אל חברי הקבוצה הנגדית באופן 'מכובד' ולהספיד אותם בתור 'קבורים בחייהם בתפקיד שלהם'.

ובאותה העת, בני ישראל אנשי המלחמה קיבלו על עצמם לראות את אהרון הכהן הגדול כמי שהיה 'קבור בחייו' בתפקיד מכובד, ולהתייחס בהתאם גם ל'אלעזר' בנו שנכנס לתפקיד זה. ואחר שהם 'כיבדו' ו'הספידו' 'תפקיד' זה, הקב"ה קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אלעזר. וזו המשמעות הפנימית של המעשה ש"הלכו וקשרו לו הספד וגמלו לצדיק חסד".

המעשה שבירושלמי מספר על בריחה מהֹר הָהָר למוֹסֵרָה כדי לקשור בין שני הספורים השונים שבתורה על מות אהרון, וכדי לרמז שמה שארע בשנת הארבעים לאחר שאהרון מת ממש, ארע כבר בשנה הראשונה סמוך לאחר חטא העגל. בני ישראל נסעו אז בסמוך למקומות של 'מים יפים', והם החליטו אז שחיים מחוברים לארציות הם ה'תפקיד' שיש בו 'חיים', והם התייחסו בבוז ל'תפקיד' של אהרון שכרוך בפרישות, ולמי שממלא אותו בתור 'הרוג'. ובאופן דומה הם התייחסו לתפקיד של 'התלמידים' (שבט לוי). כאמור אין אנו יודעים חשבונות שמים, אלא שגם אז השפיע הקטרוג וגרם לכך שהקב"ה לא קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אהרון וכן זכויות 'התלמידים' שהם שבט לוי, ולכן כבר אז בסמוך לחטא העגל האויב רצה לבוא ולהילחם. וכבר אז בני ישראל תיקנו את דרכם, והחליטו להתייחס ל'תפקיד' של אהרון בתור תפקיד של 'מת מכובד'. ושיש לכבד אותו על כך שהוא מוכן להיות 'קבור בחייו' בתפקיד זה, וכן לכבד את 'אלעזר' בנו שעתיד בבוא העת להיות 'קבור חיים' בתפקיד זה. וכבר אז החליטו שכדאי לכבד גם את 'התלמידים' (שבט לוי). ולפירוש זה מרמזים גם רס"ג וגם הירושלמי, וכן מרמז גם תרגום יונתן שם.

על כן ירים ראש

ההחלטה של שאר השבטים לכבד את אהרון, משמעותה ההכרה שעם ישראל הוא עם מיוחד, שזוכה לשמוע את דבר ד' מפי אהרון שהיה נביא. וההבנה וההסכמה שאלעזר יחליף בבוא העת את אהרון אביו וילבש את בגדיו, היא ההבנה שעם ישראל מובטח על המשכת קבלת דבר ד' לישראל באמצעות האורים והתומים שהיה לובש הכהן הגדול.

ההבנה שעם ישראל הוא עם מיוחד, חדרה אז לכל אחד מישראל, והביאה אותם להביט בגאווה אל עבר הגויים שלא זכו לכך. הבנה פנימית זו ניכרה אז בכל אחד מישראל בפני עצמו, ועל כולם יחד ככלל, והבריחה את הגויים שבאו להילחם בישראל, וכעין האמור בתורה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ד' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י). ומטעם זה לא רואה המדרש שבירושלמי צורך לספר מה קרה בסוף לאותם כנענים שבאו להילחם עימם. משום שהם ברחו מבני ישראל ללא צורך במלחמה.

החלטה זו התקבלה בעם ישראל בעת שהיו ב"יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם". שבטי ישראל הלוחמים הכירו בכך, שהם אוהבים אמנם את ה'נחל בדרך', ואת ה'מים היפים' ואת מנעמי החיים שיש בארץ הנחלים. אך הם עם מיוחד משום שנובע בהם גם 'נחל רוחני' של דבר ה', והם שותים ממנו באמצעות אהרון הנביא ובאמצעות אלעזר בנו שיחליף אותו בבוא היום, ויהיה מוכן להיות 'קבור חיים' בתפקיד של אביו.

בסיום המאמר נמצאנו למדים, שכאשר דויד מספר במזמור על בחירת 'ממלכת הכהנים' מהסוג החדש, ממלכה שיש בה 'כהנים' שעוסקים ברוחניות, ו'כהנים' שעוסקים בגשמיות, הוא מזכיר בסיום מזמור את המקום שבו עם ישראל החליט שהוא ממלכה שכזו, ממלכה שמשלבת שני פנים אלו. ודבר זה מרומז בכתוב המסיים את המזמור, ובאופן שהוא מתבאר בתרגום שעל הכתוב, שמפרש: "מפי נביא בדרך יקבל את דבר ד' על כן ירים ראש". והיינו, שהגאווה הלאומית של עם ישראל היא על היותם זוכים לקבל את דבר ד' בדרך מפי הנביא. והחלטה זו התקבלה בעם בהיותם בדרך ב"יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם".
____________________________

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר