שנת תשס"ח | שבת פרשת יתרו

משפט והלכה - משפטי שאול

פסק דין: מלאכת דבר האבד שלא היה ידוע לפועל מראש / הרב עדו רכניץ

פסק דין: מלאכת דבר האבד שלא היה ידוע לפועל מראש / הרב עדו רכניץ

עורך: הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה: הנתבע הזמין את התובע לעבוד ביחד עם שניים מחבריו בסיוד דירה. הנתבע התחייב לשלם לתובע סך של 25 ₪ לשעה, ולחבריו – 20 ₪. התובע עבד במשך כמה ימים, ולאחר מכן עזב, טרם שהסתיימה עבודת הסיוד, כיוון שמצא עבודה אחרת.

הדירה המדוברת עמדה להשכרה. בגלל שסיוד הדירה לא הסתיים בזמן, לא היה הנתבע יכול להשכיר את הדירה, והפסיד שכר דירה של חודש, עד שסיים את סיוד הדירה ומצא שוכר אחר. כמו כן, על מנת לסיים את הסיוד, נאלץ הנתבע להזמין פועל אחר, ששכרו היה 30 ₪ לשעה.

התביעה: התובע תובע את מלוא שכרו על הזמן שעבד. הוא טוען, שאילו היה יודע שהדירה מיועדת להשכרה, לא היה מפסיק את העבודה באמצע.

תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שהיות שנגרמו לו הפסדים בגלל שהתובע לא סיים את העבודה, הוא רשאי לנכות את ההפסדים משכרו של התובע. הוא טוען, שהתובע ידע שעליו להתחייב לחודש עבודה. אם לא היה מסכים, לא היה הנתבע שוכר אותו.

גם במידה שהוא חייב, טען הנתבע שאינו צריך לשלם יותר מאשר 20 ש"ח לשעה, כפי ששילם לשני הפועלים האחרים. שכן, הסכמתו לשלם לתובע יותר נבעה מהתחייבות התובע לעבוד במשך חודש שלם, ולא היה משלם כל כך הרבה לפועל שאיננו מוכן להתחייב לזמן ארוך.

פסק הדין : בית הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע על מלוא הזמן שעבד. לדעת הרוב, השכר יחושב על פי תעריף של 20 ₪ לשעה, ולדעת המיעוט - 25 ₪ לשעה.

הנימוקים: באופן עקרוני, פועל שנשכר לתקופת זמן מסוימת, רשאי לחזור בו באמצע התקופה. אולם, אם בגלל חזרתו נאלץ המעסיק להעסיק פועלים אחרים כדי למנוע הפסדים (='דבר האבד'), רשאי המעסיק לנכות את שכר הפועלים משכרו של הפועל שחזר בו. דבר זה מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיפים ה-ו): "בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו... אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו, ועכשיו אינו מוצא, שוכר עליהם או מטען... כיצד, שוכר עליהם פועלים וגומרין מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים. עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים...".

בנדון דידן, הנתבע הפסיד שכר של חודש בגלל שהתובע הפסיק לעבוד, ולכן היה רשאי לשכור פועל אחר, כפי שעשה, ולנכות את העלות העודפת של שכרו משכרו של התובע. וכן מבואר בחזון אי"ש (בבא קמא סי' כג אות כב): "בהפסד של מניעת הריוח, דלענין שוכר עליהן ודאי דינו כדבר האבוד כמו שכתב המרדכי (הובא ברמ"א חו"מ שלג, ה) דמלמד חשיב דבר האבוד, וכמו שכתב בהג"א (=על הרא"ש בבא מציעא פרק ו, סימן ו) דאם שכרו לארוג בגד ועכשו אפשר למכור הבגד ביוקר ואחר זמן יהיה בזול מקרי דבר האבד...".

וכן משמע גם מערוך השולחן (חושן משפט סימן שלג סעיף יח).

ואמנם, בדין דבר האבד, אין אפשרות לנכות משכרו של הפועל את ההפסדים שנגרמו לבעל הבית, אלא רק את עלות שכירתם של פועלים חלופיים. בהקשר של הדוגמא בשולחן ערוך לגבי העלאת פשתן מן המשרה, אין לנכות משכר הפועל את ההפסדים שנגרמו לפשתן, אלא רק את עלות הפועלים החלופיים שהעלו את הפשתן מן המשרה.

לאור זאת, יש לשאול, האם הנתבע רשאי לנכות את שכרו של הפועל החלופי משכרו של התובע, מאחר שהפועל החלופי לא עמד גם הוא בזמן שנדרש כדי להשכיר את הדירה לשוכר הראשון, ונמצא שאת שכר הדירה של השוכר הראשון, היה הנתבע מפסיד בכל מקרה.

בית הדין קבע, שאם לא היה הנתבע מעסיק פועל נוסף, לא היה יכול להשכיר את הדירה לעולם, ולכן היה הנתבע מוכרח לשכור פועל חלופי, ולכן ניתן לנכות את תוספת שכרו משכרו של התובע.

אמנם, כל האמור לעיל מבוסס על ההנחה, שהתובע אכן נשכר לעבודה שיכולה להימשך גם חודש שלם. אולם כאמור, דבר זה שנוי במחלוקת בין הצדדים. בית הדין קבע, שהנתבע נאמן, במיגו שהיה טוען ששילם לתובע את שכרו.

אלא שיש לדון בשאלה, האם פועל שעזב עבודה כשלא ידע שהיא מלאכת דבר האבד, חייב לשאת בהפסדים לבעל הבית. הרמב"ן (בבא מציעא עו: ד"ה והוי) מסביר מדוע מנכים משכרו של הפועל במקרה של דבר האבד: "והוי יודע שהפועלים שחזרו בהם בדבר האבד אף על פי שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן או מטען, והיינו מתני', ואף על פי שכל זמן שלא באת חבילה לידו אין כאן אלא דברים, חייבין לשלם עד כדי שכרן ולא יותר, דסמכא דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין...".

דהיינו, חיובו של הפועל נובע מכך שהוא התחייב לשלם אם יחזור בו במקרה של דבר האבד. מכאן מסיק בפתחי חושן (שכירות פרק יא הערה לח): "נראה על פי דברי הרמב"ן שלא חייבו פועל בדבר האבוד אלא שבשעת השכירות ידע הפועל שנשכר לדבר האבוד, ועל דעת כן שעבד עצמו, אבל אם שכרו לסתם מלאכה... מסתבר שאין דינו כפועל בדבר האבוד, שלא שעבד עצמו על דעת כן".

בנדון דידן, אף אם הנתבע צודק בטענתו שהתובע נשכר לחודש, הרי שהאחרון לא ידע מדוע השכירות היא דווקא לחודש, ולא ידע שבגלל חזרתו יפסיד הנתבע.

כדברים האלו כותב גם בנחלת צבי (חושן משפט סי' רצא סע' כד): "דהנה זה פשוט מה דבדבר האבד אין יכול לחזור בו ואם חזר שוכר עליו כו', היינו דוקא אם שכר אותו בפירוש על דבר האבד. אבל אם שכר אותו לזמן לכל מה שיצטרך, ואירע בתוך המלאכות דבר אחד שהוא דבר האבד – ודאי יכול לחזור בו אפילו מדבר האבד, וכן כתב להדיא בתשובת ושב הכהן סי' יג".

ואמנם, שיטת התוספות (בבא מציעא עו: ד"ה אין) היא, שכאשר המעסיק חוזר בו, חיובו הוא מדינא דגרמי. אם נאמר שגם כשפועל חוזר בו חיובו הוא מדינא דגרמי, עדיין יש לפטור את התובע בנדון דידן משני טעמים: (1) הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה א) כותב שאין חיוב מדינא דגרמי כאשר המזיק הזיק בטעות. (2) היות שהמעסיק ידע שמדובר במלאכת דבר האבד, הרי זו אשמתו שלא יידע את הפועל, ולא ייתכן לחייב את הפועל בדבר שלא היה יכול לדעת אלא מהמעסיק.

נשאר עוד לקבוע, כמה כסף על הנתבע לשלם עבור עבודתו של התובע, ובעניין זה נחלקו הדעות בבית הדין. לדעת המיעוט, טענתו של הנתבע, שלא הסכים לשלם לתובע שכר גבוה כל כך אלא מתוך הנחה שיעבוד חודש שלם, אינה מתקבלת, כיוון שהדברים לא נאמרו במפורש ו'דברים שבלב אינם דברים', כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף ד).

אולם, דעת הרוב היתה, כי היות שמדובר בשכר גבוה מהמקובל, מסתבר מאוד שהוא אכן נקבע מתוך הנחה שהתובע יעבוד במשך כל החודש. היות שהדבר לא התבצע, יש לשלם לתובע לפי השכר ששולם לחבריו – 20 ₪ לשעה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר