שנת תשע"ח| שבת פרשת כי תשא

פרשת השבוע: כוחה של סליחה! שכינה!

ארבעים יום קודם יום הכיפורים, עלה משה להר וירד בסופם עם הלוחות השניים ועם הבשורה סלחתי! במסגרת ה"משא והמתן" שניהל משה עם קונו, עם הקב"ה, הוא נצטווה פעמיים:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר" (שמות ל"ג כא)

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר" (שם, ל"ד א ב).

כדי להביע רעיונות מסובכים בצורה פשוטה, משתמש הכתוב במילות מפתח- מילים מנחות, שרומזות ללומד, במה עוסקת הפרשיה. השימוש הכפול במושג נצב, מחבר את הפרשיות שאחרי חטא העגל, עם הפרשיות שלפניו. גם בעליה הראשונה, בה קיבל משה את הלוחות הראשונים, הכתוב מדגיש:

"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שם י"ט יז).

שורש זה נמצא גם בתיאור מעמד הר סיני, בפרשת משפטים:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כ"ד ד).

נציע כי משמעותם של רמזים אלה היא, כי אחרי הסליחה, השכינה שוב שורה על עם ישראל.

הכתוב משתמש בביטוי נצב במקומות רבים, כדי לומר לנו כי השכינה שורה שם.

ניתן עוד כמה דוגמאות:

*   אברהם זוכה לביקור של השכינה ולכן אין זה פלא ששלשת המלאכים: נִצָּבִים עָלָיו (בראשית י"ח ב). כשיעקב אבינו מגיע אל שער השמים הכתוב מבליט זאת כך: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:... וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (שם כ"ח יב-יח).

*   כשיוסף רוצה לומר לאחיו כי חלומו הוא תוצאה של השכנת שכינה, הוא רומז זאת בדרך הבאה: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה (שם ל"ז ז).

*   כאשר מרים ברוח הקודש יודעת שאחיה הקטן, משה, הוא מושיען של ישראל, הכתוב מתאר את המצב כך: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (שמות ב' ד). זו הסיבה שחז"ל כל כך הדגישו: "אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? היינו דכתיב ותתצב אחתו מרחק לדעה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה" (מגילה דף יד ע"א) וחזרו על כך שוב: "א"ר יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר; ותתצב - דכתיב: "וַיָּבֹא יְקֹוָק וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל" (שמואל א ג' י) (סוטה יא ע"א).

*   גם כשהנביא עמוס מתאר בקיצור מעשה מרכבה שמשמעותו גילוי שכינה הוא מנבא: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס ט' א).

נסיים בדוגמא אחרונה לסדרה זו:

*   "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פ"ב א).

פסוק זה בא ללמדנו כי השכינה שורה בבית הדין, במקום המשפט.

הבה נתפלל כי נזכה להחזרת השכינה באופן
כללי ולמערכת המשפט, שפסוק זה אכן מתאר את מצבה מבחינה רוחנית.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר