שנת תשע"ח| שבת פרשת בהעלותך

פרשת השבוע: אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ , מתי ובאיזה תנאי?

הקשר בין הפרשה וההפטרה שנקרא, בע"ה השבוע, בנבואת זכריה ברור. בתחילת הפרשה עוסקת התורה במנורת הזהב ובהעלאת נרותיה:

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:... וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח' ב-ד)

וההפטרה עוסקת בנבואת זכריה אודות מנורת הזהב ונרותיה:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ; וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָה" (ד' ב-ג).

אע"פ שהפטרה זו נקראת גם בשבת חנוכה, אין כל קשר בינה לבין הנסים שאירעו לעם ישראל, בתקופת החשמונאים, כך הוכחנו בדברינו לפרשת בהעלותך תשע"ג.

ננסה לאפיין את הגאולה על פי נבואת זכריה בשמונת הפרקים הראשונים של ספרו. נתייחס בעיקר לפסוק הבא:

"בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה" (זכריה פרק ג' י).

פסוק זה קשור בטבורו לפסוקים המתארים את אחת מתקופות הזוהר של ההיסטוריה הישראלית:

"...וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב: וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹוְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א ה' ד-ה).

ימי שלמה מאופיינים בשקט בטחוני, פריחה כלכלית  ואחדות של עם ישראל.

לפסוק זה פסוק מקביל, פחות מפורסם, המצוי בנבואת מיכה המורשתי:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְקֹוָק נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים...וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה:  וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַתתְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְקֹוָק צְבָאוֹת דִּבֵּר"

 (ד' א-ד).

הפסוקים הראשונים מקבילים לנבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו, והפסוק האחרון קושר אותה לימי שלמה. נבואת מיכה מוסיפה את ההכרה הבינלאומית בירושלים כבירתו של עם ישראל, ומתוך כך בירתו הרוחנית של כל העולם כולו. פסוק זה קושר (יחד עם עוד הרבה דברים אחרים) בין נבואות זכריה לנבואות חגי. שם מצינו:

"שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל  יְקֹוָק שִׂימוּ לְבַבְכֶם: הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ" (ב' יח-יט).

נבואות אלה היו אמורות להתקיים לראשונה, בימי זרובבל בן שאלתיאל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. הנבואות, בספר חגי ובחצי הראשון של ספר זכריה, עוסקות בגאולה בהנהגתם. שניהם היו מנהיגי העולים הראשונים שחזרו לארץ ישראל מבבל, לאחר שבעים שנות הגלות. אילו היו זוכים, היה סמל המנורה עם עלי הזית, סמלה של מדינת יהודה כבר לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה. עם ישראל היה יושב מאוחד תחת גפנו ותחת תאנתו זמן רב מאוד לפני תקופת החשמונאים.

אם כך, מדוע עם ישראל לא זכה לגאולה בהנהגתם?

התשובה נמצאת כנראה באחד הפסוקים האחרונים של פרק ח בספר זכריה:

"כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". (יט):

כל הצומות שנקבעו עקב חורבן בית ראשון: צוֹם הָרְבִיעִי (שבעה עשר בתמוז)וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה אב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יתבטלו ויהפכו לימי ששון ושמחה ומועדים טובים, בתנאי אחד: וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

מה משמעותו של תנאי זה? הָאֱמֶת – אם המערכת הפוליטית, ההנהגה בראשות זרובבל תפעל רק על פי עקרונות אמת ותוותר על מאפייני השקר שמערכות פוליטיות נגועות בהם, וְהַשָּׁלוֹם – אם המערכת התורנית רוחנית וההנהגה הדתית בראשות יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, תחפש את הדרך לאחדות ושלום בין הדעות השונות, הגאולה השלמה בא תבא.

גם אנו, בימים אלה, נשאף ונשתדל שהחברה הישראלית תתנהל על פי עקרונות אלה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר