שנת תשע"ט| שבת פרשת וארא

הלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

דיינים: הרב עדו רכניץ, הרב אביעד תפוחי, הרב ארי סט

המקרה בקצרה: התובעת היא חברה לציוד חקלאי, שלה מחסני קירור, התובעת השכירה מחסנים לנתבעת שהיא חברה לשיווק ירקות. חלק מהמחסנים הושכרו בשכירות קבועה בהנחה וחלק בשכירות מזדמנת במחיר מלא. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בעניין דמי השכירות של מחסנים שנשכרו לתקופה ארוכה ללא סיכום מפורש שמדובר בשכירות קבועה. כמו כן, הנתבעת איחרה בפינוי מקרר אחד, והתובעת דרשה מהנתבעת תשלום שכירות עבור חמישה חודשים על איחור במסירה. בנוסף, הרשות המקומית תבעה מהנתבעת סכום כסף מסוים כקנס שבסופו של דבר התובעת שילמה.

פסק הדין: הנתבעת תשלם לתובעת 97,740 ₪ עבור האיחור בפינוי המושכר, ועוד 92,657 ₪ עבור האגרה ששולמה לרשות המקומית עבור הנתבעת. מחיר השכירות ישולם לפי המפתח שקבע בית הדין בפסק הדין.

נימוקים בקצרה

א. שכירות קבועה ללא סיכום מפורש

בית הדין קבע שכאשר סוכם על השכרת כמה מחסנים למשך שנה וחצי עבור שנת השמיטה, הכוונה היתה לשכירות קבועה בהנחה. זאת, למרות שהדברים לא סוכמו במפורש.

ב. פיצוי עבור איחור במניעת השכרה

לדעת הרוב: התובעת תבעה פיצוי של חמישה חודשים עבור איחור בפינוי של אחד המחסנים בחודש, זאת, כיוון שכך סוכם וכיוון שהאיחור גרם לה הוצאות גדולות.

הצדדים סיכמו בדוא"ל שעל איחור בפינוי הנתבעת תשלם על חמישה חודשים, ולכן עליה לשלם על כך דמי שכירות מלאים והיא אינה יכולה לבקש הפחתת העלויות שנחסכו לתובעת מכלך שהמחסן עמד ריק. דרישה זו אינה מופרזת משום שלתובעת יש עלויות באי הפינוי, ומאידך, אין לחייב את הנתבעת בעלויות נוספות של התובעת משום שסוכם במפורש כמה תשלם הנתבעת. מעשה הקניין המחייב הינו המשך השכירות כפי שמבואר בשו"ע (חו"מ שיב, ט) שאדם הממשיך, ממשיך על דעת הסיכום הקודם. ולכן הנתבעת תשלם לתובעת 97,740 ₪

לדעת המיעוט: הדוא"ל שנשלח בין הצדדים אינו מחייב, ולכן אין לראות בו התחייבות לתשלום שכירות מלאה, אלא יש לחייב על פי הדין. הִקשה בספר שער המשפט (שיב) כיצד יש ליישב את הדין שאדם חייב לשלם על דמי שכירות כאשר עזב את המושכר, עם הדין שאין צורך לשלם כשהוציא את חבירו מביתו ומנע ממנו להשתמש בבית. יש לכך שלוש תשובות באחרונים: א. השוכר חייב מדינא דגרמי כשגרם למשכיר שלא להשכיר. ב. השכירות ממשיכה למרות שהשוכר אינו משתמש בדירה (נחלת צבי) ג. השוכר ערב לרווחי המשכיר (משפט שלום). על פי דעות אלו, כאשר שוכר מאחר בפינוי יש לחייב אותו רק בהפסדי המשכיר. אמנם, יש הבדל בין הטעמים האם יש לנכות את העלויות הנחסכות למשכיר. לכן יש לנכות כשליש מהתביעה עבור העלויות שנחסכו. מצד שני ישנם נזקים שנגרמו לתובעת בכך שהיא היתה צריכה לשכור במקום אחר מחסן, ולמרות שזה גרמא יש לחייב על כך.

ג. תביעה שנמחלה בתנאי או בטעות (המשך דעת המיעוט)

אלא שלדעת המיעוט ישנו קושי, כיוון שהתובעת לא דרשה פיצוי עבור העלויות שנגרמו לה מהאיחור בפינוי. לפיכך, עולה השאלה האם ניתן לזכות את התובעת מטעם אחר שהיא עצמה לא העלתה.

אמנם, מדברי הרמ"א (חו"מ יז, יב) עולה שאין לפסוק יותר מהתביעה. לדעת הסמ"ע, הטעם הוא משום מחילה בטעות שנחשבת למחילה. לדעת הש"ך, הטעם הוא משום שיש ספק לבית הדין אם התובע מחל, ואילו לדעת נתיבות המשפט, מדובר במקרה ספציפי מאוד ובדרך כלל בית הדין יכול לזכות אדם מנימוק שהוא עצמו לא העלה.

 הפוסקים לא פסקו שמחילה בטעות תקפה, ולכן נראה שבמקרה של מחילה בטעות יש לפסוק לתובעת חיובים מטעמים אחרים. למרות זאת נראה שלדעת נתיבות המשפט אם החיוב אינו חיוב של גזל, אלא חיוב מטעם אחר, לא ניתן לפסוק עבור התובע כשלא תבע זאת במפורש.

במקרה זה, נזקי התובעת הם בגדר גרמא ולכן אין דינם כגזל ולכן לכאורה לא ניתן לחייב כאשר התובעת לא דרשה פיצוי על כך. אולם, כיון שהנתבעת הסכימה לשלם על נזקי גרמא בשטר הבוררות, הרי שיש להתייחס אליו ככל הנזקים האחרים לעניין המחילה בדין. למעשה, לדעת המיעוט יש לפשר בתביעה ולחייב את הנתבעת בסך הכל ב-79,989 ₪.

למעבר לפסק הדין המלא

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר