|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת ראההיכן ומה זה, שם?הרב יוסף כרמלבשנה שעברה עסקנו בביאור הביטוי "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר". ביטוי זה מופיע בפרשתנו שש עשרה פעמים. ברוב המקרים צמודים אליו הביטויים "שְׁמוֹ שָׁם". לעתים בצורה "לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" (כגון י"ב ה) ולעתים בצורה "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה..." (כגון י"ב יא). בכל ההופעות בולט הריבוי בשורש "שם" בניקוד שונה ובהטיות רבות.
ננסה להבין את פשר העניין.
חז"ל הסמיכו לכאן את הלימוד, כי בבית המקדש הכהנים מברכים את העם בשם המפורש, להבדיל מברכת כהנים הנאמרת בכל מקום שם משתמשים בשם הויה. וז"ל הגמרא:
"כה תברכו את בני ישראל - בשם המפורש, אתה אומר: בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? ת"ל: (במדבר ו) ושמו את שמי, שמי המיוחד לי; יכול אף בגבולין כן? נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים יב) לשום את שמו שם, מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה" (מסכת סוטה דף לח ע"א).
הסבר זה מבאר מדוע התורה משתמשת רבות בביטוי "שְׁמוֹ" שמשמעותו השכנת שכינה. עדיין לא ברור מה פשר השימוש המרובה בביטוי "שָׁם".
אבן עזרא במקום שולח אותנו לספר שמות וז"ל "כמו אזכיר את שמי" (שמות כ, כ"א). גם שם מצויים הביטויים "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". צירוף האותיות "שם" כשהוא מנוקד בצירה רומז לשם ד' ואילו כשהוא מנוקד בקמץ רומז לציון מקום. המעניין הוא ש"המקום" גם הוא אחד מכינוייו של הקב"ה שאנו משתמשים בו רבות בתפילותינו ובאיחולינו. גם בשפה הערבית "מאקם" פירושו מקום קדוש.
ביטוי נוסף שאנו משתמשים בו ככינוי להקב"ה הוא "שמיים" כמו בביטוי "יראת שמים" או בביטוי "שם שמים שגור בפיו" ואם כך הוא "שם" בצירה. אבל ניתן להסבירו גם כסך כל ה"שמים" בקמץ ואם כן יש גם משמעות של מקום.
הפעולה הראשונה שאדם הראשון עשה הייתה קריאת שמות לכל חי. וז"ל הכתוב:
"וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה..." (בראשית ב' יט-כ).
קריאת השם מקבילה לקריאה בשם ד' כמו שמצינו אצל אברהם "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק" (שם י"ב ח). משמעות העניין הוא לחפש את הקשר עם השכינה בכל חלק של הבריאה ובכל פעולה ופעולה שהאדם פועל, בכל מקום ומקום שהאדם נמצא.
אם כך אנו יכולים לזהות כאן תהליך רוחני, שיש לו השלכה מעשית גם על הדרך בה אנו מצווים לעבוד את הקב"ה. אדם הראשון חיפש את הקשר לשכינה בכל חלקי הבריאה. אברהם אבינו קרא בשם ד' בכל מקום בארץ ישראל. כך היה המצב מיד לאחר מתן תורה, בכל מקום שהייתה בו נוכחות שכינה היה מותר לעבוד את הקב"ה. באה פרשתנו מגדירה ומגבילה, יש רק מקום אחד בו מותר לעבוד את הקב"ה ולהקריב בו קרבנות והוא
"וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיקֹוָק" (דברים י"ב יא).
ה"שֵׁם" וה"שָׁם" התאחדו, יש מקום אחד בלבד שיש בו גילוי שכינה שמאפשר הקרבת קרבנות. כל המקומות נפסלו. במקום זה "אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק" יש גילוי שכינה תמידי, גם בשממונו.
זו ההדגשה המיוחדת של פרשתנו שחוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים.
הבה נתפלל לחידוש העבודה שם ולחזרה לרמה רוחנית שתאפשר לחפש את הקשר עם השכינה
בכל רגע ורגע ובכל פעולה ומעשה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
