שנת תשס"ו | שבת פרשת ראה

שו"ת במראה הבזק

טורמולינוס, ספרד Torremolinos, Spain
כסלו תשס"ד

שימוש בשבת בערכה לבדיקת מועד הביוץ
שאלה
בספרד קיים מעין מכשיר (הנקרא Felcontrol), שאמור לציין אם הביוץ כבר התחיל או עוד לא. ה"ניסוי" נעשה כך: על האישה לקלוט במיכל קטן כמות של מי רגליים, ושמים טיפה אחת או שתיים על מקלון. מחכים 5 דקות, ושטח קטן על המקלון שיש עליו חומר הרגיש להורמון (המעיד על תקופת הביוץ) גורם לשינוי צבע, ולהופעת שני פסים בזמן הביוץ.
הבעיה היא: מה לעניין שבת? בכל קופסה ישנם 5 מקלונים, אחד לכל יום למשך 5 ימים, שהם התקופה הסבירה לביוץ. חשוב לציין מצד אחד, שאף-על-פי שלעתים ניתן לעשות את הבדיקה במוצאי שבת, כאן בחו"ל לפעמים הוא סמוך ליום טוב (כמו השנה בשבועות), וחשוב לדעת בדיוק מתי חל הביוץ.

תשובה
מותר לאישה הזקוקה לכך, על-פי המלצת רופא, לבדוק את מועד[1] הביוץ בשבת או בחג[2], כאשר חלים שבת וחג ברצף, או כאשר יש יומיים חג[3]. אפילו בשבת רגילה או חג יש מקום להתיר את הבדיקה[4].


--------------------------------------------------------------------------------

[1] בדקנו ערכה הדומה לזו שהזכרת בשאלתך, ואנו מניחים שהיא פועלת באותו אופן. הערכה שבדקנו נקראת Clear Plan. עקרון פעולתה, על-פי מה שביררנו, הוא כדלהלן: כמותו של הורמון מסוים בגוף האישה עולה בצורה משמעותית כיום או יומיים לפני הביוץ. כאשר מקלון הבדיקה בא במגע עם שתן, מיד נוצר על המכשיר פס אחד, המכונה "פס בקרה". פס נוסף נוצר בהתאם לכמות ההורמון. כאשר חלה עלייה בכמות ההורמון, הצבע של הפס הנוסף משתווה לזה של "פס הבקרה" או אפילו הופך כהה ממנו, וזהו סימן לכך שהביוץ מתקרב.
מה שגורם להופעת הפס הוא התהליך הבא (הסבר כללי, מבלי להיכנס לכל הפרטים הכימיים): על מקלון הבדיקה מצויים נוגדנים המתחברים עם ההורמון שאליו מכוונת הבדיקה. בזמן הבדיקה משתחררים אנזימים לתוך התרכובת. אנזימים אלו, הם שגורמים לשינוי הצבע. ביכולתם של הנוגדנים לנטרל את פעולת האנזימים, אך אם הנוגדנים "מועסקים" על-ידי ההורמון הם לא ינטרלו את האנזימים. לכן, ככל שכמות ההורמון גדלה, יועסקו יותר נוגדנים וכך ינוטרלו פחות אנזימים ויתקבל צבע חזק יותר.
[2] השאלה ההלכתית המתעוררת לגבי בדיקה זו בשבת היא אם אין בכך עברה על איסור "צובע". ה"חתם סופר" (כתובות ה ע"ב ד"ה ויש לעיין) דן אם בצביעת סדין בדם בתולים יש חשש איסור "צובע", וזו לשונו: "ויש לעיין אמאי לא מחייב הכא משום צביעה, דניחא ליה לצבוע הסדינים בדם לראות שהיא בתולה, שהרי לכך מכניסים מפה ושושבינים ועדיף מבית השחיטה דניחא ליה דליתווס כי היכא דליחזי אינשי ולזבני?" ומוכיח מכאן כי "מכאן נראה דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע, כגון בית השחיטה, שעל ידי זה יראו שנשחט היום, אם כן על ידי הצביעה נרפא הבשר, מה שאין כן צביעת הסדין איננו לצורך הסדין. אדרבא, לכלוך הוא לו, רק לפרסם שהיא בתולה וזה לא מקרי צובע. ועיין מה שכתב "מגן אברהם" (שו"ע או"ח סי' שכ ס"ק כד) בשם הרדב"ז".
ה"חתם סופר" מגדיר כי מלאכת "צובע" היא רק כאשר אדם מעוניין לתקן חפץ מסוים על-ידי שינוי צבעו. "צובע" זה היה במשכן כאשר צבעו חוטים. אך כל שמטרת צביעתו איננה לשם תיקון הדבר הנצבע, לא בלבד שאיננו חייב על מלאכת צובע (כלומר פטור מטעם דהוי "מלאכה שאינה צריכה לגופה" או מקלקל), אלא איננו נחשב כצובע, ועל כן מותר לכתחילה. כיוון שמותר לבעול בתולה בשבת, מותר לדעת ה"חתם סופר" אף לכתחילה לפרוש סדין על מנת שיצבע, כיוון שאין זה בכלל מלאכת צובע.
לכאורה היתרו לכתחילה הוא כנגד פסקי המחבר בשני מקומות: א. "יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה, דאין צביעה באוכלין" (שו"ע או"ח סי' שכ סע' כ). ב. "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו" (שם סי' שכח סע' מח).
אבל כבר מפרשי השו"ע הסבירו שגם לשיטתו אין כאן איסור צובע, אלא לכל היותר איסור דרבנן מדין "פטור אבל אסור", שהרי מקור השיטה האוסרת הוא דעת רבי אליעזר ממיץ בספר "יראים" (עיין ב"באר הגולה"על השו"ע בשני המקומות), וז"ל: "הלכך נדיבי עם אלהינו אם שותים בשבת משקין צובעין, כגון יין אדום או מי תותים או כלים צבועים שתים, כגון פרי שקורין צריי"ש בלע"ז והם שחורות, יזהרו שלא יצבעו מפותיהם וסדיניהם ובגדי לבושיהם. וכן אדם שחתך אצבעו יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע, שאע"פ שהוא מקלקל וכל המקלקלין פטורין איסורא דרבנן איכא" (סי' רעד, דפוס ישן – קב).
אם כך, אין בדברי ה"יראים" ובפסק המחבר כדי לסתור את עצם הגדרת ה"חתם סופר" לגבי מלאכת "צובע", שתכליתה לתיקון הדבר הנצבע, אלא טענתם היא שעדיין אסור דרבנן, כמו בכל מלאכה שאינה נעשית לשם תכליתה, ואף אם אין תיקון כלל עדיין היא אסורה, ככל המקלקלין.
אולם ה"דרכי משה" (טור או"ח סי' שכ ס"ק ב) הביא שה"אגור" חלק על ה"יראים" וכתב "דאין לחוש לדברים אלו, דכל זה אינו אלא דרך לכלוך ושרי". וכן דעת הרדב"ז (שו"ת ד סי' קלא): "שאלה שאלת אם צריך אדם ליזהר בשעה שאוכל בשבת פירות הצובעים, כגון תותים ואפרסקון ורמונים, שלא יקנח ידו במפה לפי שהוא צובע, ואע"ג שהוא דרך קלקול קי"ל כל המקלקלין פטורין אבל איסורא מיהא איכא, ואע"ג דקי"ל כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר, מודה ר' שמעון בפסיק רישיה והכא הוי פסיק רישיה – כך נמצא בדברי רבי אליעזר ממי"ץ. ואנחנו לא ראינו מימינו מי שנזהר בזה, ובודאי דחומרא יתירה היא, דאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך, כי הא דאמרינן גבי עובר אדם במים. תדע שהוא דרך לכלוך שהרי אינו צובע כל הבגד אלא נעשה כתמים כתמים, וכיון דאיכא תלת לטיבותא אין לחוש, והמחמיר תבוא עליו ברכה".
גם ה"מגן אברהם" (שם ס"ק כד) הביא את דבר הרדב"ז, ורמז לזה ה"חתם סופר" שהובאו דבריו לעיל; ועיין ב"אליה רבה" (שם ס"ק כד) שהכריע כרדב"ז גם על סמך ה"אגור". גם ה"משנה ברורה" (שם ס"ק נט וסי' שכח ס"ק קמו) הקל בשעת הדחק.
וכהגדרה זו במלאכת צובע כתב גם ה"קהילות יעקב" (שבת סי' מ), וכן משמע ב"אבני נזר" (סי' קעב ס"ק א): "מה שאין כן בצובע, שהחיוב על תיקון הצמר". וכן כתב הגרנ"א רבינוביץ ב"יד פשוטה" (שבת פרק ט הל' יג): "מלאכת הצביעה ברובה היא להכשיר חומרי גלם ולייפותן שישתמשו בהם למלאכות אחרות, כגון סיבים לטוויה, או חוטים לאריגה, או בד לתפירה. אמנם ייתכן לצבוע גם בגדים שלמים, ברם גם במקרים אלה, עיקר המגמה היא לייפות אותם".
שו"ע הרב (קונטרס אחרון סי' שב ס"ק א) מחדש שבמלאכות הנעשות למראה ("חזותא"), כגון מלבן וצובע, במקרה שלא נעשה למראה אין על זה שם מלאכה כלל: "שאני חזותא דלאו מילתא היא כלל כשאין לו חפץ בה כלל וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל", וזה ממש כדברי ה"חתם סופר". הוא ממשיך וטוען שגם ה"יראים" יודה לזה: "והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן כשלא כדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה, לכן אסור מדברי סופרים אבל משמרת אין דרכה בליבון כלל... ותדע דאם לא כן אסור לאשה שפרסה נדה ליתן שום מוך שהתקינה לנדתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכה... ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה שהוא מיוחד לכך". אם כך, לשיטת הגרש"ז נראה שכל שהוא מיוחד לכך אין בו משום צביעה אף לדעת ה"יראים", ואם כן הוא הדין בנדון דידן, שאין בו משום צביעה אף לדעת ה"יראים".
אולם לכאורה אין הנדון דומה לראיה, שכן בכל המקרים שצוינו האדם אינו חפץ כלל בשינוי הצבע בנפעל, אך בנדון דידן האדם חפץ בשינוי הצבע שיחול בנפעל, אלא שאין לו צורך שהנפעל יהיה צבוע. כאשר אדם גורם להופעת דם בתולים על המפה הוא איננו מעוניין לשנות את צבעה של המפה, אלא רק שהמפה תשמש כלי להצגת הדם. אך בנדון דידן האדם חפץ שהמשטח על גבי המקלון ישתנה צבעו, אלא שאין לו צורך בכך שהמשטח יהיה צבוע. ואף כי מלשון ה"חתם סופר" קצת משמע שאף מקרה כזה יתיר, שכן כתב "דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע", מכל מקום ראיה מגוף הדין שמותר לפרוש מפה לקבל את דם הבתולים אין לנו.
וכן דחה ראיה זו הגרש"ז אויערבך (הובאו דבריו ב"שמירת שבת כהלכתה" פרק לג הערה פג): "דשאני מהא דלעיל הערה פא, שרוצים רק לראות אם יש דם או לא, ורק מפני שאי אפשר להוציא הדם באצבע, לכן עושים על ידי בד, כדי לדעת על ידו אם יש דם או לא, מה שאין כן הכא, הרי מעוניינים לראות השתנות הצבע הנעשה על ידי השתן, ומכיון כן אפשר דשפיר חשיב צובע".
וכן כתב במקום אחר "שלחן שלמה" (סי' שכ, לא, ד): "וטעמא דנדה בודקת עצמה גם בשבת לראות אם יש בו דם הוא מפני שהעד אינו אלא כבית אחיזה להוציא ולראות אם יש דם, ולא כדי לצבוע את העד". ולפי זה אין לנו ראיה להקל. אלא שסוף סוף, כפי שהזכרנו אין לו תועלת בהיות הדבר הצבוע, אלא הוא רק רוצה בשינוי הצבע.
בהמשך דבריו ("שמירת שבת כהלכתה", שם) הסתפק הגרש"ז אם מקרה זה יוצא מכלל מלאכת צביעה, או שמא תהיה כאן רק מלאכה שאינה צריכה לגופה: "אך יש להסתפק, דכיון שאין רוצים כלל בצביעת הקיסם, רק למען דעת דבר אחר, אין זה דומה כלל לצביעה שהיתה במשכן", ולכן הוא מכריע להלכה: "טוב לעשותו באופן שהשתן יתקרב מאליו אל הקיסם, דחשיב רק גרמא".
אולם ייתכן למצוא פתח נוסף להקל, מכיוון אחר. בהערה 1 הוסבר כי השתן אינו צובע את המשטח במכשיר, אלא גורם לפעילות כימית, המשנה את צבעו של המשטח. והנה בכל מה שנדון במקורות לגבי צביעה הוא לקיחת צבע ובאמצעותו צביעת דבר אחר; אך אם אדם פועל לשנות את צבעו של דבר שלא על-ידי צבע אלא באופן אחר, מקרה כזה כלל לא הוזכר במלאכת צביעה, ואף לשון צביעה איננה נופלת על מקרה כזה. לדוגמה, כאשר שמים חומץ על צנון הוא הופך לאדום. האם נאמר כי האדם צבע את הצנון? לא, הוא גרם לצנון להחליף צבעים. וכן חומרים רבים צבעם משתנה כאשר הם באים במגע עם דברים חומציים, ובכלל המציאות מלאה בדברים שצבעם משתנה בבואם במגע עם דברים אחרים. ישנם דברים שצבעם משתנה באור, וישנם שמשתנים בטמפרטורות שונות. האם כל זה הוא בכלל מלאכת צביעה?
כעין סברה זו העלה בשו"ת "יחוה דעת" (ב סי' מז), שם נשאל: "משקפיים אשר צבע הזגוגיות שלהם משתנה בהתאם לקרני אור השמש, שכשאדם יוצא מביתו אל הרחוב נעשות כהות, וכשחוזר בהם הביתה חוזרות ומתבהרות כזכוכית רגילה. האם יש בזה איסור בשבת משום צביעה, בגלל שינוי צבען עם בואן במגע עם קרני האור?" ובמהלך תשובתו כתב: "ומכל מקום נראה שבנדון שלנו אין בו איסור כלל, שהרי כל המלאכות האסורות בשבת למדנו ממלאכת המשכן (שבת מט ע"ב), וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון לאסור אף בדבר שאינו מתקיים גזירה משום דבר המתקיים, והרי הצביעה שהיתה במשכן היתה על ידי צביעה בחומר ממשי הניתן על גוף אחר, כגון צביעת חוטי צמר בצבע תכלת או ארגמן. או אליבא דהירושלמי (פרק כלל גדול הלכה ב), מה צביעה היתה במשכן, שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים. ועיין ב'קרבן העדה' (שם), בשו"ת 'בית אפרים' (או"ח סי' כב). ובספר 'חמדת ישראל' (במלאכת הצובע דף נו ע"ב), ע"ש. מה שאין כן בצביעת הזגוגיות העשויות מחומר הרגיש לקרני האור ועל ידי כך צבען משתנה מאליו, ונעשות כהות או בהירות, שאין לזה כל דמיון למלאכת הצביעה שהיתה במשכן, בזה אין לאסור אפילו מדרבנן".
יש להוסיף כי ייתכן שצביעה זו אינה מתקיימת ואף אין בכוונת האדם לקיימה, וכמו כן אין בה כשיעור, ואף נעשית כלאחר יד, אך על-פי הטעמים לעיל אין הדבר מוגדר כלל כצביעה.
ובספר "ישיב משה" (עמוד מג) כתב בשם הגרי"ש אלישיב לאסור, אך הרב יהושע נויבירט ("עטרת שלמה" עמ' קכה) הקל בעניין זה של בדיקת ביוץ, והעיד: "כעת נברר אם נכונה השמועה, כי אני בעצמי בנוכחות עדים נאמנים שמענו מפה הקדוש של מרן דעה הפוכה, שמותר להשתמש בקיסמין האלה, על כל פנים בשעת הצורך".
לכאורה היה מקום לדון גם מצד איסור מדידה, אולם כבר התיר ה"ציץ אליעזר" (יב סי' מד) למדוד חום כדי לדעת את מועד הביוץ, ואם כן הוא הדין כאן.
לגבי השאלה אם בעצם יצירת ריאקציה כימית ישנו איסור, עיין ב"תחומין" (יג עמ' 135) במאמרו של הרב ישראל רוזן שדן בעניין באריכות, והוכיח כי אין איסור בעצם יצירת הריאקציה, והגביל את היתרו בכך שלא נעשות מלאכות אחרות, עיין שם.
[3] במקרה כזה, שאין אפשרות לדחות את הבדיקה למוצאי שבת או חג, נראה שגם הגרש"ז אויערבך היה מתיר. כמו כן, אם ישנה אפשרות לכך, יש לעשות באופן של גרמא כפי שהגרש"ז הציע. אך עיין בשו"ת "באר משה" (ח סי' כג), שכתב שעצם הצביעה באופן הנעשה במכשיר זה נחשבת "כלאחר יד בדרך גרמא".
[4] על-פי הוראות היצרן, הבדיקה אפקטיבית לאחר ארבע שעות שלא הטילה מי רגלים, לכן זמן הבוקר (מיד לאחר הקימה) הוא הזמן המועדף לבדיקה. כמו כן כתוב בהוראות כי יש לבצע את הבדיקה באותה שעה כל יום. לכן, אם בהמלצת הרופא ולפי ראות עיני הרב הדחייה לערב יכולה ליצור שיבושים, יש לסמוך על דעת המתירים שאין בזה כלל איסור צביעה. ובחשיבות הצורך של בדיקת מועד הביוץ כתב ה"ציץ אליעזר" (יב סי' מד): "וא"כ בנדוננו, שאם לא נתיר זאת יגרום הדבר בודאי לצער ועגמת נפש לזוג שעוד לא זכה להבנות ויפריע להם מנוחת ועונג השבת, והמדידה הא לשם מצוה היא כדי שאולי עי"ז יזכו להבנות, לכן אפשר שפיר להתיר להן למדוד החום גם בשבת". כמו כן עיין בשו"ת "מעשה חושב" (חלק ג סי' יג), שהאריך בחשיבות בדיקה כעין זו. גם במקרה שמטרת הבדיקה היא לצורך ההפוך, של מניעת הריון (לאחר התייעצות עם רופא וקבלת היתר מפוסק), יש מצווה בבדיקה זו והצלת הזוג מכישלון.

 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר