|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת צוהיכן זה כתוב עוד פעם?הרב יוסף כרמלהשנה חל פורים דמוקפין בשבת ועל כן בשבת זו נהיה בירושלים בין קריאת המגילה ומתנות לאביונים לבין סעודת פורים ומשלוח המנות.
את הפסוק "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים ס"ב יב) דרשו חז"ל בכמה דרכים.
א. פסוק זה בא ללמדנו שלא יתכן שיש שני מקראות שמלמדים את אותו הלימוד, כי אז אחד מהם מיותר. מה שכן יתכן הוא שממקרא אחד ילמדו מספר לימודים. וז"ל הגמרא "כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו! - אמר ליה: אין מונין להן אלא אחד. מנהני מילי? - אמר אביי: דאמר קרא: "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי..." - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות (אבל שתים לא דיבר אלהים לשמוע אחת - רש"י)" (סנהדרין דף לד ע"א).
ב. פסוק זה בא ללמדנו כי יתכן מצב בו הקב"ה אומר בבת אחת שני דיבורים ואנחנו איננו יכולים לקלוט אותם כאחד ולכן הם מופיעים בתורה בנפרד. הדוגמא הקלאסית למקרה זה היא "זכור ושמור" כמו שמופיע במדרש "אבל הקב"ה אומר שני דברים בדבור אחר מה שאי אפשר לבשר ודם לעשות כן שנ' אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דשירה פרשה ח).
ג. המכילתא דבי רבי ישמעאל מרחיבה רעיון זה וטוענת כי גם סתירות הלכתיות לכאורה אינן סתירות כי שני ההיגדים נאמרו יחד וממילא לא היה אף פעם מצב שאחד מהם היה קיים ורק אחר כך הופיע ציווי סותר. וז"ל המדרש "מחלליה מות יומת" (החיוב לשמור שבת והאזהרה מפני חילולה, נאמרו יחד עם הציווי) "וביום השבת שני כבשים" (שמחייב להקריב את קרבן השבת אף על פי שהדבר כרוך בעשיית מלאכות שנאסרו באופן כללי בשבת), שניהם בדיבור אחד נאמרו. כנ"ל לגבי האיסור ללבוש שעטנז עם הציווי להטיל ציצית בבגד פשתן או החיוב ליבם אשת אח עם איסור לקשר אישות עם אשת אח (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש פרשה ז ד"ה זכור ושמור).
ד. במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יש הסבר נוסף וחדשני. וז"ל המדרש "ד"א וידבר אלקים - מלמד שדברים שנאמרו כאן הן שנאמרו להלן שניהם לענין אחד. מה שאי אפשר לו לפה לומר ואי אפשר לה לאוזן לשמוע. כאן הוא אומר וידבר אלקים את כל הדברים האלה ולהלן הוא אומר אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי (תה' סב יב) ואומר הלא כה דברי כאש נאם ה' (ירמ' כג כט) מה אש זה נחלק לכמה ניצוצות כך דבר אחד יוצא לכמה מקראות" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק (א) וידבר). לפי מדרש זה מעצם היות דברי התורה ממקור אלקי לא יתכן שהרעיון כולו יובע בכתוב אחד אלא הוא חייב מעצם מהותו "להתפוצץ" לכמה כתובים. לפי דעה זו, השאלה הקבועה שצריכה להישאל על כל פרשיה שנלמדת במקום מסוים בתורה היא: היכן מופיע חלק נוסף או חלקים נוספים של הרעיון במקומות אחרים בתורה?
אם נמשיך בכוון זה ונרחיב אותו מעט נוכל לומר שהדבר נכון גם לגבי התנ"ך כולו. אנו מאמינים כי התנ"ך כולו הוא ספר אחד שמקורו אלקי, לכן כל רעיון יתפרש במלואו רק אם נמצא את כל המקומות בתנ"ך העוסקים בו. העושר של הדברים יתגלה רק כאשר כל היריעה תהיה פרוסה לפנינו. גם מאמר חז"ל "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג ה"ה) מקבל משמעות הרבה יותר עשירה. לפי זה, השאלה הקלאסית בלימוד תנ"ך תהיה, היכן המקום הנוסף ולא מדוע העניין מופיע פעמיים.
נדגים את העיקרון בפרשיה מענייני דיומא. סיפור ההצלה של העם בתקופת אחשורוש מופיע במגילת אסתר. היכן בתנ"ך מופיע הוא שוב?
יתכן וניתן להציע את המקור הבא :
"(א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה: (ב) טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ: (ג) שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת: (ד) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ: (ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט').
ואכן, המדרש מבאר פסוקים אלה בדרך זו: "אמר ר' אבהו "חָכְמוֹת" זו אסתר המלכה, שבשעה שהגיע צער לישראל בימי מרדכי, מה עשתה "טָבְחָה טִבְחָהּ", התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע, "מָסְכָה יֵינָהּ" ושכרה אותו יין ביותר, "מִי פֶתִי" והיה הרשע "חֲסַר לֵב" סבור בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא היה יודע שפרשה לו מצודה שמתוך ששכרה אותו יין קנתה לה אומתה לעולם. "אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ" שערכה לה שלחן בעולם הזה ובעולם הבא, ואי זה, זה שם טוב שקנתה לה בעולם הזה ובעוה"ב, שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים (אסתר ט כח). אמר ר' אלעזר אף יום הכפורים אינו בטל לעולם, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה (ויקרא טז לד) (מדרש משלי פרשה ט ד"ה [ב] טבחה טבחה)
הבה נתפלל כי נזכה להיות תמיד בשמחה כמו שמסיים הרמ"א את שולחן ערוך "אורח חיים"
בהלכות פורים בפסוק זה "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" (משלי ט"ו טו).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
צו