שנת תשע"ט| שבת פרשת פסח

אפילו מנהיגותו של יהושע בן נון, הייתה זקוקה לחיזוק, כך הסברנו בדברינו לפרשת מצורע תשע"ט.

נדון עתה בשאלה זו מהיבט אחר.

עם מעבר הירדן, בני ישראל מלו עצמם והקריבו קרבן פסח. לאחר כן, התחיל המבצע הצבאי הראשון -  כיבוש יריחו. היה זה גם מבחן ראשון למנהיגותו של יהושע בן נון. יהושע זכה לסייעתא דשמיא עצומה, גם בעניין ה"מרגלים חרש" ששלח וגם בכיבוש העיר והפלת חומותיה בדרך נס. ביום השביעי למצור, לפני ההתקפה הסופית, הכריז יהושע בן נון:

"וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיקֹוָק ... וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ:... וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר: וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי  חָרֶב:... וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע ו' יז-כו).

גם לחרם וגם לשבועה הייתה התנגדות. הראשונה מתוארת בכתוב כך:

"וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם  ז' א).

השניה באה לידי ביטוי מאות שנים מאוחר יותר, כאשר חיאל בית האלי בנה את יריחו, למרות המחיר הנורא ששילם (עיינו מלכים א ט"ז לד).

לחז"ל היה ברור שמדובר היה בהתרסה כלפי יהושע ומו"ר משה רבנו (עיינו סנהדרין קיג ע"א).

ננסה לעיין בפסוק המתאר את ההתנגדות לחרם. למרות שרק איש אחד מעל בחרם- עכן, הכתוב תולה את האשמה ברבים וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם. גם כאשר יהושע שאל את הקב"ה: מדוע נכשלה המערכה על כיבוש העי? ענה לו הקב"ה: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (שם יא). הכתוב תולה את העוון ברבים. חז"ל, הראשונים והאחרונים ניסו לתרץ את הקושי בדרכים רבות, (עיינו סנהדרין מד ע"א ובמפרשים על הפסוקים ועל הסוגיא שם).

בהמשך הפסוק, מגלה לנו הכתוב מי המועל ומיחס אותו עד לזרח, מי שהיה אמור להיות בכורו של יהודה מתמר: וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה.

ננסה בענווה להציע את הכיוון הבא: מעשהו של עכן מביא לידי ביטוי, שתי מחלוקות פוליטיות על ההנהגה.

המחלוקת הראשונה היא בין בני יהודה לבני יוסף. הבחירה ביהושע בן נון היא המשך ההכרעה, של סוף ספר בראשית, לטובת יוסף. יהושע הוא מבני בניו של אפרים, ממשיכו של יוסף.

בני יהודה טענו, ההנהגה מגיעה לנו או לפחות גם לנו, כמו שהבטיח יעקב אבינו, בברכתו ליהודה.

גם בתוך שבט יהודה הייתה מחלוקת. לנו ברור היום כי פרץ הוא שזכה להביא לידי ביטוי מעשי את ברכת המלכות ליהודה באמצעות צאצאיו. הטענה של בני זרח הייתה, פרץ "נדחף בתור", ההנהגה מגיעה לנו. לקיחת השלל בידי עכן לא הייתה מעשה שבא לבטא נהנתנות אישית, היא באה לבטא תביעת מלכות של בני יהודה וצאצאי זרח "מלך נוטל שלל בראש". נוכיח זאת מדברי רש"י. לאחר שעכן עלה בגורל והודה הכתוב מוסר לנו: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ" (שם כב). צריך לבאר, מדוע שליחיו של יהושע היו צריכים לרוץ? עונה על כך רש"י: "וירצו האהלה - שלא יקדימו שבט יהודה ויטלוה משם להכחיש את הגורל". אם עכן היה בסה"כ נהנתן, מדוע שבני שבטו יתמכו בו? מוכח כי למעשיו של עכן הייתה תמיכה ציבורית שמשמעותה, ההנהגה מגיעה לבן שבט יהודה צאצא של זרח, מי שהיה אמור להוות אבי השושלת המלכותית, כבכורו של יהודה מתמר.