שנת תשע"ט| שבת פרשת דברים

פרשת השבוע: יפה שתיקה לחכמים ולעיתים אף לנביאים!

בפסוק הפותח את ההפטרה וגם משמש ככותרת לכל ספר ישעיהו נאמר:

"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה".

הנבואה הראשונה של ישעיהו (ששת הפרקים הראשונים) נאמרה בזמן רעידת אדמה וצרעת עוזיהו - המאורעות הטראומתיים.

הנבואה השנייה (מופיעה בפרק ז' של ספר ישעיהו) נאמרה בשנת ארבע לאחז (סדר עולם רבה פרק כב), בדיוק עשרים שנה מאוחר יותר.

מה קרה בינתיים? כדי לענות על כך, נעיין בביטוי נוסף המופיע בהפטרה. "וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי" (ישעיהו א' ה). הביטוי "נִדְמֵיתִי" הינו ביטוי יחידאי ועל כן רבו פירושיו.

יונתן תרגם: "וי לי ארי חבית ארי גבר חייב לאוכחא אנא" (אוי לי כי חטאתי שהרי אני איש חייב תוכחה) משמע, המתרגם סובר כי יש לפרש את הביטוי מלשון חובה=חטא. קצת קשה להסביר לשיטתו, מאיזה שורש לשוני בנויה המילה? צריך לומר שפירש כדרכו בקודש לפי ההקשר ואין זה תרגום מילולי. זו אולי הסיבה שרש"י איננו מביא את פירושו של התרגום כאן. 

רש"י פירש: "הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה". רש"י מחזק את פירושו בשתי דוגמאות, מהעניין ומהלשון: א. ישעיהו חשש שנתחייב מיתה בגלל מה שראה, וזה כעין חששו של מנוח לאחר ראיית המלאך עולה בלהב המזבח: "מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ" (שופטים י"ג כב). ב. החיזוק הלשוני הוא מלשונו של צפניה (א' יא): "הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן נִכְרְתוּ כָּל נְטִילֵי כָסֶף". ההקבלה בין "נדמה" ל"נכרת" היא ראיה לפירושו.

רד"ק צועד בעקבות רש"י מבחינת המשמעות, אבל מסביר שהביטוי מתפרש על פי תחילתו, נד"ם שמשמעותו ניכרת. וכפי שהוא מופיע בדברי הנביא הושע (י טו): "כָּכָה עָשָׂה לָכֶם בֵּית אֵל מִפְּנֵי רָעַת רָעַתְכֶם בַּשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל".

הדרשן בפסיקתא, לעומת זאת, מפרש שהביטוי "נדמיתי" יסודו בשורש דמ"ם. ישעיהו שתק ולא היה מסוגל לפתוח את פיו. על פי הפסיקתא ישעיהו הצטער על ששתק ולא הצטרף אל השרפים בקילוסם. וזה לשון המדרש (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא לג): "דברים שלא היה אפשר לראות ולחיות ראיתי ולא מתי, ולא היה לי לשתף קילוסי עם קילוסן של מלאכי השרת?! שאילולי שיתפתי קילוסי עם קילוסם שלהם הייתי חי וקיים לעולם כמותם, היאך היה לי שדממתי, אוי לי כי נדמתי". לפי פירוש זה דברים אלה גרמו לכך שהנביא נכשל בהמשך דבריו כמבואר לקמן.

הפרוש "נִדְמֵיתִי" מלשון שתיקה, אומץ גם בידי ר"י קרא, אביו של הרד"ק ור"א מבלגנצי, ופותח בפנינו אפשרות חדשה של הבנת הדברים. ייתכן וישעיהו אינו מסוגל לדבר במשך תקופה ארוכה, בעקבות התדהמה שאחזה בו, לאחר ראיית אותו מראה נשגב של "מעשה מרכבה". תופעה מעין זו אנו מוצאים גם בספר יחזקאל. מיד אחרי נבואת ההקדשה, הקב"ה מודיע ליחזקאל (ג כו): "וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ".

אין כמעט מנוס אלא לומר שישעיהו שתק בכל תקופה זו. שתיקה זו היא תוצאה ישירה של ראיית המראה הנשגב. אם דברינו נכונים, תוסבר עתה גם שתיקתו של עמוס מיד לאחר שגם הוא ראה את "מעשה מרכבה". עמוס מתחיל להתנבא  "שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ" (א' א). כמעט כל נבואתו סובבת סביב הרעש ותוצאותיו. הרעש בספר עמוס מתואר כמעט באותם ביטויים המופיעים בספר ישעיהו, וגם עמוס מכריז בפתח נבואתו האחרונה: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹ-נָי" (ט' א). מחזה זה חותם את ספרו ואולי גם את נבואתו, כתוצאה של שתיקה ודממה שבאו בעקבות התדהמה הרוחנית.

גם מיכיהו הכריז: "רָאִיתִי אֶת ד'" (מל"א כ"ב יט), וזו נבואתו האחרונה המופיעה במקרא. ייתכן וגם כאן אנו נפגשים באותה תופעה.

אם כך, נוכל לסכם כי לעתים שתיקתם של הנביאים היא תוצאה של רוממות המחזה הנבואי אותו קיבלו - 'יפה שתיקה לחכמים ולעתים גם לנביאים'.

הבה נתפלל כי נוכל כולנו ללמוד ולהפנים כי "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג' ז).

(הרחבה בנושא ניתן למצא בספרי צפנת ישעיהו, מעוזיה עד אחז).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר