שנת תשע"ט| שבת פרשת דברים

הלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

אחריות לתאונת דרכים
'ארץ חמדה גזית' ירושלים / שבט תשע"ז / תיק 76071

דיינים: הרב עובדיה אחיטוב, הרב עדו רכניץ, הרב בניה קניאל

המקרה בקצרה:
תובע 2 הוא בעליו של רכב שנקנה על ידי אביו, תובע 1. אירעה תאונה בין רכבו של תובע 1 לבין רכבו של הנתבע. מוסכם שתובע 2 נסע בנתיב השמאלי (הנגדי) של הרחוב, לטענתו, בגלל ג'יפ שניסה לחנות והוא עקף אותו. הנתבע השתלב ברחוב בנסיעה לאחור מכביש עפר, והם פגעו זה בזה.
בשעת מעשה התובע הודה שהוא אשם, אך לאחר מכן טען שהוא גילה שהאחריות היא על הרכב הנוסע לאחור. הנתבע טוען שהתובע אשם משום שהוא נסע מהר, וגם בנתיב הנגדי. התובעים דורשים מהנתבע פיצוי בסך 3,900 ₪ עלות שמאי ונזק.

פסק הדין: הנתבע ישלם לתובע 1,250 שח כפיצוי.

נימוקים בקצרה:
א. סקירה הלכתית של דיני תאונה
בגמרא (בבא קמא מח ע"א) נאמר שאם שני אנשים הולכים ב"רשות" או שניהם "שלא ברשות" - ו"הזיקו" זה לזה – שניהם חייבים, ומי שחייב יותר משלם את ההפרש לחברו. אם "הוזקו" זה בזה – שניהם פטורים. אם אחד ב"רשות" ואחד "שלא ברשות" - זה  "שלא ברשות" חייב לשלם.
הראשונים נחלקו בפירוש הדברים - לדעת רש"י (ד"ה והזיק) – המונח "הזיק" פירושו במעשה, והמונח "הוזק" פירושו בצורה פסיבית, כלומר, שנתקלו בו.
לדעת הרמב"ם (חובל ומזיק ו, ג) "הזיק" פירושו בזדון או ברשלנות. לדעת רמ"ה המזיק במעשה חייב גם בשוגג, אלא שאם שניהם עושים מעשה בתאונה, הרי ששניהם פטורים.
בשו"ע (חו"מ שעח, ז) נפסק בדומה ללשון הגמרא, אלא שלא ברור מלשונו כאיזו שיטה מהראשונים הוא פסק.
ערוך השולחן (חו"מ שעח, טז) כתב שהשולחן ערוך הכריע כדעת הרמב"ם רק כאשר התאונה היתה ברשות המזיק, שם המזיק חייב כאשר התכוון להזיק. לעומת זאת, במקום שאין לשניהם רשות להלך או במקום שיש לשניהם רשות להלך המזיק חייב אפילו באונס, כשיטת רש"י. הגר"א כתב שהשו"ע פסק כרש"י, אולם, הוא עצמו הביא גם את דעת הרמ"ה (שם, ס"ק כא).
בגמרא ובפוסקים דיברו על תאונה בין אנשים, אך הרא"ש (שו"ת קא, ה) כבר כתב שאדם הרוכב על סוס דינו כאדם המזיק, וכן כתבו הפוסקים לגבי אדם הרוכב בעגלה (ערוך השלחן חו"מ שעח, כ)
במקרה הנדון כאן, לדעת ערוך השולחן, כיוון שהתאונה היתה במקום בו יש רשות לשני הצדדים להיות, שניהם חייבים, ומי שחייב יותר ישלם את ההפרש. לדעת הרמ"ה אותה הביא הגר"א, כיוון ששניהם היו בתנועה שניהם פטורים.

ב. התחשבות בדיני התעבורה בפסיקת ההלכה
אלא שבספר פתחי חושן (נזיקין א, הערה עא) כתב שבזמננו אדם שנוסע שלא לפי חוקי התנועה נחשב להולך שלא ברשות, וחייב לשלם במקרה של תאונה. בספר חשוקי חמד כתב (בבא קמא לא, א) שאם חוקי התנועה במדינה מטילים אחריות על נהג בניגוד להלכה יש לקבלם. וכך גם נפסק בפס"ד ארץ חמדה גזית 71004 סעיף י שנסיעה בניגוד לחוק היא בגדר "שלא ברשות".
לפי החוק (סעיף 45 לתקנות התעבורה) בנסיעה לאחור יש לנקוט באמצעים הדרושים כדי למנוע תאונה, וגם אדם שמבצע עקיפה צריך ללוודא שהדרך פנויה מספיק. כלומר, שתי הפעולות הן פעולות מותרות אלא שצריך לנהוג במשנה זהירות. במקרה שלפנינו שני הצדדים לא נהגו כפי שהחוק דורש,  אמנם הנתבע גם עבר על סעיף 41 לפקודת התעבורה, הנוגעת למי שפונה פנייה. לכן מסקנת בית הדין שהנתבע עבר  על החוק יותר מאשר תובע 2.

ג. הכרעת בית הדין
לדעת הרוב הנתבע נהג שלא ברשות יותר מתובע 2, ולכן יש לתובע 2  עדיפות, אולם כיון שחלק מהנזק נגרם עקב הנסיעה של תובע 2, יש לפשר ביניהם ב-1,000 ₪.

דעת המיעוט: שני הצדדים נהגו בחוסר זהירות, ולכן שניהם נחשבים כשלא ברשות, ואין להבדיל בין מידת ה"שלא ברשות" של שניהם, בתוספות (בבא קמא מח ע"ב ד"ה שניהם) כותב שההבדל בין רשות ושלא ברשות הוא האם האדם היה צריך להעלות על הדעת שהוא אמור להזיק. לכן אין להבדיל ברמת השינוי של כל אחד מהם. כמו כן לדעת הסמ"ע אדם שנוהג שלא ברשות מוחל על נזקים שנגרמו לו, למרות זאת, לדעת החשוקי חמד יש לחייב מי שעבר על החוק, משום שהחוק נועד למנוע תאונות.

למעשה, הנתבע חויב ב-1,000 ₪ כדעת הרוב, בתוספת חצי מעלות האגרה, סה"כ 1,250 ₪.

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר