שנת תש"ף | שבת פרשת בא

הלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

חברה לייצור סוכות שהפסיקה לעבוד עם חנות משווקת
'ארץ חמדה גזית' רמת גן / סיוון תשע"ד / תיק 73015

דיינים: הרב יעקב אריאל, הרב אהרון כץ, הרב שלמה אישון

המקרה בקצרה: התובעים הם בעלי חנות לחומרי בניין, במשך שנים הם שיווקו סוכות שייצרה הנתבעת. הם הרוויחו מפער המחירים בין מחיר הקנייה למחיר המכירה ושיווקו את הסוכות בכל הארץ. בשלב כלשהו החליטה הנתבעת לשנות את תנאי העסקה, היא העלתה את המחיר לסיטונאים (כגון, התובעים) והורידה את המחיר ללקוחות, ולכן התובעים הפסיקו את ההתקשרות. לטענת התובעים מגיע להם פיצוי כספי על כך שהנתבעת גרמה להם להפסיק את ההתקשרות.
לטענת התובעים בין הצדדים היו יחסי עובד-מעביד ולכן התובעים זכאים לפיצוי על הפסקת ההתקשרות. בנוסף יש לפצות אותם על שלילת המונופול שלהם למכירה באזור הדרום, וכן על כך שהנתבעת החלה למכור ישירות ללקוחות שלהם ("גנבה" להם לקוחות) ובכך ניצלה את עבודתם של התובעים לצרכיה.
הנתבעת דחתה את כל טענותיהם, וטענה שהתובעים הם לקוחות רגילים ללא יחסי עובד-ומעביד. בנוסף, לתובעים לא היה מונופול למכירה באזור הדרום והיו סוכנים נוספים שמכרו באזור זה. לסיום טענה הנתבעת שלא ברור לה האם עובדים מטעמה פנו ללקוחות של התובעים, אולם, גם אם כך נעשה הדבר לגיטימי בשוק תחרותי.

פסק הדין: התביעה נדחית.

נימוקים בקצרה:

א. מעמדם של התובעים בנוגע לסחורה שקבלו מהנתבעת
התובעים טוענים שהם שימשו סוכנים של הנתבעת באזור הדרום, ועל כן הם בגדר עובדים של הנתבעת. לראיה, התובעים הציגו בפני בית הדין חשבוניות שבהם התבצעה העסקה ישירות בין הלקוח לבין הנתבעת ולטענתם הם קבלו תמלוגים על עסקות אלה. כנגד זה, הנתבעת הציגה חשבוניות רבות של סחורה שנרכשה על ידי התובעת.
לטענת התובעים העובדה שהנתבעת הובילה את הסחורות ללקוחות שקנו דרך התובעים מוכיחה שהתובעים היו סוכנים של הנתבעת. בנוסף הסחורה לא נקנתה לתובעים מדין סטומתא משום שאין מנהג סוחרים ברור במקרה כגון זה, אלא הסחורה נמכרה ישירות מהנתבעת ללקוחות.
דיון: בית הדין קיבל את טענת הנתבעת שההתנהלות הרגילה בין הצדדים היתה של מכירה לתובעים. ובכל זאת, לא מדובר בלקוחות רגילים, אלא ב"מפיצים" של הנתבעת, זאת ניתן לראות מהתנהלותה של הנתבעת, שהסכימה שהתובעים יחזירו לה סחורה, ואף הסכימה לספק בעצמה את הסוכות שאותן מכרו התובעים.
לכן בית הדין קובע כי בנוגע לסחורה שנמכרה ישירות לתובעים, בין הצדדים שררו יחסים של מוכר ומפיץ.

ב. זכאות התובעים לפיצוי על הפסקת ההתקשרות
האם מפיץ זכאי לפיצויים כלשהם כאשר הספק הפסיק את עבודתו עמו? ב"כ התובעים הביא מקורות רבים לכך שיש מקרים בהם מפיץ זכאי לפיצויים על הפסקת עבודה. אולם במקורות מדובר על מקרה בו למפיץ יש בלעדיות באזור מסוים, המעוגן בהסכם בין הצדדים. לעומת זאת, במקרה הנדון לא היה בין הצדדים הסכם. כמו כן לא היתה לתובעים בלעדיות במקום מסוים בארץ.
התובעים הפנו לפסק דין של בית הדין הרבני בתל אביב (פד"ר ג, עמ' 272) שהביא את פסק השו"ע (חו"מ שיב, ה) על חובת ההודעה המוקדמת על הפסקת ההתקשרות. החזון איש (ב"ק כג, ב) למד מזה גם לגבי שכירות פועלים, שיש להודיע להם מספיק זמן מראש על פיטורין. בספר פתחי חושן (יא, א) הביא שיש חולקים על החזון איש, ופוסקים שפועל יכול לחזור בו ללא הודעה מראש.
למרות כל זאת, במקרה זה לא נחתם שום חוזה מחייב בין הצדדים, ולכן אין חובת הודעה מוקדמת. גם ע"פ פסיקת בית המשפט על חיוב מצד "עשיית עושר ולא במשפט", אין לחייב במקרה שלנו שבו לא היה בין הנתבעים לתובעים הסכם הפצה. מה גם, שלא ברור שפסיקת בית המשפט תקפה ע"פ ההלכה (עי' פד"ר מאגר מקוון, פס"ד רלה).
לפיכך, בקשת התובעים לפיצוי על היעדר הודעה מוקדמת – נדחתה.

ג. מעמד התובעים בנוגע לסחורה שהנתבעת העבירה ישירות ללקוחות שלהם
גם בנוגע לסחורה שהנתבעת העבירה ישירות ללקוחות של התובעים לא ברור שהתובעים היו בגדר סוכנים של הנתבעת. זאת, כיוון שיתכן שהתובעים קנו את הסחורה לפני שהיא הועברה ללקוחות מדין סיטומתא (מעשה קניין המקובל בין הסוחרים).
מסתבר שהדבר נתון במחלוקת אחרונים. בשו"ת קנין תורה (ד, קלט, ה) פסק שיתכן קניין סיטומתא בו המוכר עשה את מעשה הקניין. לעומת זאת, בשו"ת בצל החכמה (ו, סו, ה) כתב שאין תוקף למעשה קניין שהמוכר עושה.
למסקנה בית הדין נשאר בספק האם התובעים הם בגדר סוכנים. 

ד. זכאות לפיצוי על הפסקת התקשרות עם סוכן
גם אם התובעים מוגדרים כסוכנים, לא ברור שמגיע להם פיצוי על הפסקת התקשרות עמם, שהרי חוק חוזה סוכנות (סעיף 4) הקובע פיצויים חוקק לאחר הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, בנוסף  החוק מחייב הסכם הפצה או הסכם סוכנות, ובמקרה זה לא נחתם חוזה כזה. בנוסף רק בתקופה האחרונה של ההתקשרות התקיימו דרישות החוק. לכן יש ספק אם ניתן לחייב את הנתבעים בפיצוי.
לאור כל הספקות, לא ניתן לחייב את הנתבעת בפיצוי. 

ו. פיצוי על "גניבת" לקוחות
טענתם של התובעים כי הנתבעים פנו ללקוחותיהם והעבירו אותם אליהם, לא הוכחשה. לטענת הנתבעת בגלל שמדובר על מותג בעל שם ארצי, אין עליהם חובה להימנע מכך.
הרמ"א (חו"מ קנו, ה) הביא כמה דעות לגבי "גניבת" לקוח של אדם אחר, בכל מקרה לפי כל הדעות אין פיצוי כספי במקרה כזה, וכן פסקו גם המהרש"ל (לו) והמהרש"ך (א, נא). לכן אין מקום לחיוב ממוני.
בית הדין סבור שאין מקום לקנוס את הנתבעים מכוח סמכותו לפשרה, משתי סיבות:
א. התובעים נהנו מפירות השקעתם בלקוחות במשך השנים.
ב. היות שהתובעים הפסיקו לשווק את סחורת הנתבעת, אין זה הגיוני שעל הנתבעים יאסר לשווק את הסחורה שסופקה בעבר ללקוחות.
לפיכך, התביעה על גניבת הלקוחות – נדחתה. 

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר