שנת תש"ף | שבת פרשת תצוה

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי
                                                                                (אסתר ב' ה).

הגמרא במסכת מגילה (דף יב ע"ב) מקשה: "קרי ליה יהודי - אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני - אלמא מבנימין קאתי!?"

מהרישא של הפסוק משמע שמרדכי הוא צאצא של יהודה, ואילו מהסיפא משמע שהוא משבט בנימין. הא כיצד?!

הגמרא מביאה ארבע תשובות, נתרכז באחת מהן: "ורבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו, משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא. ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי".

כלומר, מבחינה ביולוגית, מרדכי הוא צאצא של בנימין בן יעקב, אבל זכות הנס של הצלת העם היהודי עומדת לדוד המלך - צאצאו של יהודה בן יעקב. בזכות זה שדוד לא פגע בשמעי בן גרא, כמה וכמה דורות מאוחר יותר, נולד מרדכי היהודי, שהושיע את עם ישראל והצילו מגזרותיו של המן האגגי.

לדעת רבנן, דוד נהג בצדיקות והוא ראוי לכל שבח על שלא פגע בשמעי בן גרא. זכות הצלתו של העם בימי אחשורוש הפרסי, עומדת לדוד מלך ישראל, שייסד את מדינת היהודים הראשונה למעלה מחמש מאות שנה קודם לכן. לדעה זו, על פי מידת הדין היה דוד רשאי להרוג את שמעי בן גרא, בגלל ששמעי קילל את דוד קללה נמרצת (עיינו מלכים א ב' ח), וסקל אותו באבנים כשברח מירושלים עם פרוץ מרד אבשלום. וז"ל הכתוב:

"וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן  גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל: וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד ... וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל" (שמואל ב ט"ז ה-ז).

דוד המלך סלח לשמעי. כיוון שאחרי כישלון מרד אבשלום, שמעי בן גרא התייצב רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף בראש משלחת של אֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן, וקיבל על עצמו את עול מלכות בית דוד, מה שאיפשר לאחד את כל עם ישראל מחדש. וז"ל הכתוב:

וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָיו וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן: וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ: כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (שם י"ט יט-כא).

עיון במגילת אסתר מוכיח קשר לשוני הדוק בין שני המאורעות. נציע, על דרך הדרש, כי בזכות דברים אלה של שמעי, התקבלה, אחרי דורות רבים, בקשתה של אסתר, שהייתה מצאצאיו של שמעי "וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו" (אסתר פרק ח' ה).

הקשר הלשוני מופיע גם בביטוי הבא:

"וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" שמקבילותיו שם הם: "וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר ...וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו" (שם, שם ג) "וְהָמָן נֹפֵל" (שם פרק  ז' ח).

חזרתו בתשובה של שמעי ועזרתו באיחוד עם ישראל מחדש, עמדה לנכדתו דורות רבים מאוחר יותר. גם אסתר איחדה את העם "לך כנוס את כל היהודים" ובכוח זה הלכה אל אחשורוש והצילה את עם ישראל.

דווקא בימים אלה, בהם איבדו המתחרים על הנהגת העם כל רסן בהכפשות הדדיות, חובה עלינו להתחנן לפני מלך מלכי המלכים, שיעזור לנבחרינו למצוא כל דרך, לאחד את עם ישראל, סביב היסודות של חיינו הלאומיים: תורה לישראל בארץ ישראל, תוך בניה של חברה ערכית החיה חיים של עשיית צדקה ומשפט, ומפיצה אור לכלל האנושות. ואז נוכל לחזור לימים של לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר (אסתר ח' טז).