שנת תש"ף | שבת פרשת אמור

"זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כ"ג כד), הוא ביטוי מיוחד, המופיע בפרשיית המועדות שבפרשת אמור.

במבט ראשון, לא ברור הקשר בין שתי המילים המרכיבות את הביטוי, ולכאורה אין לו פשר.

הדרשה המפורסמת על פסוק זה מופיעה במסכת ראש השנה: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר "שבתון זכרון תרועה", וכתוב אחד אומר "יום תרועה יהיה לכם". לא קשיא; כאן - ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן - ביום טוב שחל להיות בחול" (דף כט ע"ב).

לדבריו, לכאורה, פסוק זה מלמדנו שאם ראש השנה חל בשבת לא תוקעים בו בפועל בשופר, במקרה זה רק מזכירים את התקיעה. ברור שאין זה פשט הכתוב, שהרי מן התורה תוקעים בשופר גם בשבת, אלא שחכמים תקנו שאין תוקעים: "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים" (שם). לכן, רש"י על אתר מפרש: "זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל (וכך תתעורר מידת הרחמים)" (בסיס דבריו מצוי בתוספתא מסכת ראש השנה פ"ב ה"י).

הרמב"ן (שם) מקשה על רש"י:

"א. והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש, שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות ...

ב. (ועוד) אבל כל זה אסמכתא מדבריהם", כלומר החיוב להזכיר את פסוקי זכרונות ושופרות הוא מדרבנן אם כך זה לא הפשט בפסוק. מסיבות אלה הרשב"ם בקיצור נמרץ ביאר (שם): "על ידי התרועה תזכרו למקום. כדכתיב "והריעותם בחצוצרות וגו' ונזכרתם" וגו' (במדבר י' ט, עיינו גם באבן עזרא בפסוק הבא).

צריך להבין מה פירוש דבריו "תזכרו למקום" וכי יש שכחה במרום?

כדי להבין את עומק דבריו, נצטט עוד קטע מדברי הרמב"ן: "ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים: ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר (תהלים פ"ט טז) "אשרי העם יודעי תרועה", וכענין שכתוב (ירמיה ד' יט) "תרועת מלחמה", כי השם איש מלחמה. אם כן, "יום תרועה יהיה לכם", שיהיה היום לתרועה לנו, וכן "זכרון תרועה מקרא קדש", שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש" (שם).

ננסה להציע ביאור לדבריהם העמוקים, של הרשב"ם והרמב"ן ואולי זו גם כוונת רש"י.

הרמב"ן, בדרשתו לראש השנה, האריך יותר והוכיח כי הפועל זכר בבנין הפעיל, כמו מזכיר, משמעותו משפט ודין. (נרחיב בנושא זה בספרי צפנת שמואל – מלכות דוד, שיצא לאור בע"ה בקרוב).

לפי זה, ראש השנה=יום הזכרון, שמשמעותו - יום המשפט, היום בו דן הקב"ה את כל באי עולם.

לכן, זכרון הוא מלשון זכר, הצד הגברי שמסמל יותר את מידת הדין. זו הסיבה שמצוות ברית המילה נוהגת אך ורק בזכרים (העמים המלים את בנותיהם הם אכזריים ושפלים במידה שאין כמותה). אין לך מצווה הקשורה למידת הדין יותר מן המילה, זה מודגש בפרשיית המילה הראשונה בתורה (בראשית י"ז ג – כז) הכתובה אך ורק בשם אלקים, המציין למידת הדין.

עכשיו ברור מדוע חייבים בה רק זכרים גם מצד המל ולא רק מצד הנימול.

לעומתם, הנקבה - האישה – בעלת הרחם, קשורה בטבורה למידת הרחמים.

התרועה היא לשון נקבה היא זו שמעוררת את מידת הרחמים, והיא שעמדה לאבותינו ולנו. (זה גם מה שעומד בעומק הביטוי בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל).

הביטוי "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" בא לשלב בין שתי המידות, וללמדנו כי עומק הדין הוא רחמים.

הבה נתפלל כי מידת הדין המתוחה בימים אלה תתגלה

 כמידת הרחמים שאין לה שיעור וגבולות.