|
 שנת תשס"ג | שבת פרשת האזינוהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)הציבור החילוני במדינת ישראל בימינו – גדרם ההלכתיהגמרא במסכת גיטין מספרת "ההיא אמתא (אותה שפחה) דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא (שהיו אנשים בפומפדיתא שנהגו בה מנהגי פריצות), אמר אביי: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה, הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא (הייתי כופה את אדוניה לשחררה כדי שתוכל להנשא וממילא הפריצות תפסק) רבינא אמר: כי הא מודה רב יהודה, משום מילתא דאיסורא (כאן כולם מודים שיש לשחררה למרות העשה של "לעולם בהם תעבודו", בגלל האיסור שרבים נכשלים בו).( דף לח ע"א). שואלים בעלי התוס' (שבת דף ד ע"א ד"ה וכי אומרים) כיצד אומרת הגמרא שצריך לכוף את האדון לשחרר את שפחתו כדי שלא יכשלו בה אחרים, והרי הגמרא בשבת קבעה בפשיטות "וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך?!". והם מחלקים בין אדם שעובר עבירה מתוך שפשע ולא נזהר בהלכות שבת לבין המקרה עם השפחה שם "היתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין". מחדשים אם כן בעלי התוס' שגם פיתוי להנאות העולם הזה נחשב מבחינה הלכתית למעין "אונס" (ולא אונס ממש שהרי אם התרו בהם ודאי שילקו) כיון שהיוזמה לא באה מצד החוטא אלא מצד המחטיא. (כמובן שאין בדברי תוס' אלו שום היתר להתנהגות מסוג זה ובודאי לא לפגיעה ברגשות או חמור מזה פגיעה על ידי מגע פיזי כפוי בטענה "היא הזמינה זאת". החוטא נשאר חוטא אלא שחובה עלינו להצילו מחטאו גם במחיר של מעבר על איסור קל "עשה"). לומד מכאן מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל "כי רק פושעים מרצונם הטוב ללא כל דחיפה מבחוץ הוא שנפטרים בכהאי גוונא מלהזדקק לטובתם (ולא רודים עבורם את הפת שהודבקה בתנור, כדי להצילם מאיסור סקילה). מה שאין כן אם יש כאן גורם חיצוני (שגורם לחטא, שאז נעבור על איסור קל להצילו מאיסור חמור)". וממשיך להסביר רבנו "שהרי כל הדיון הוא מדין השבת אבידה דנשמתו של חבירו, ולמדנו מכאן שבמקרה כזה החובה קיימת.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
