שנת תשפ"א | שבת פרשת בראשית

הלכה פסוקה: עובד הטוען שחלק משכרו לא שולם

תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

ארץ חמדה גזית ירושלים / אייר תשע"ה / תיק 72069

דיינים: הרב דניאל מן, הרב מנחם יעקובוביץ', הרב סיני לוי

המקרה בקצרה: התובע עבד עבור נתבעת 3 שהיא חברה במשך כחצי שנה. הוסכם ביניהם שהמשכורות שלו יועברו לחשבונו של נתבע 1, שיהיה אחראי להעברת הכסף לתובע.

התובע שכר רכב לשימושו האישי מחברת השכרה בעלות של 2,700 ₪ לחודש. לטענתו סוכם שנתבעת 3 תשלם את דמי השכירות, אולם, בפועל היא שילמה רק על חודש אחד, בעוד שהשכירות היתה לחודשיים, בנוסף הוא תובע מנתבעת 3 360 ₪ עבור קנס לחברת ההשכרה שהוא שילם. בסך הכל הוא תובע 3,060 שח לגבי השכרת הרכב. הנתבעים השיבו שאמנם אינם זוכרים אך אין זה סביר שהוסכם שהחברה תשלם לחברת השכרת הרכב עבור התובע, ולראיה שהתובע הוא שנתן את הפיקדון לחברת ההשכרה ולא הם.

בנוסף, לטענת התובע הנתבעת חייבת לו שכר בסך 1,000 ₪. נתבעת 3 העבירה סכום זה לנתבע 1. נתבע 1 אמר שהחזיר את הסכום לנתבעת 3, אולם, הבעלים של נתבעת 3 טוען שאמנם קיבל כסף מנתבע 1 עבור חובות אחרים, ולא נאמר לו שהסכום כולל גם כסף ששייך לתובע.

פסק הדין: כל אחד מהנתבעים 1 ו-3 חייב לשלם לתובע 333 ₪, סך הכל יקבל התובע 666 ₪, בנוסף, חלה עליהם חובה מוסרית להשלים את הסכום ל-1000 ₪.

נימוקים בקצרה:

1. האם טענות הנתבעים בעניין שכירות הרכב הן טענות וודאי (ברי)?

התובע לא הביא הוכחות לטענתו על ההסדר שהיה בין הצדדים. ההלכה קובעת שאם התובע טוען טענה וודאית (טענת ברי), והנתבע מכחישו, גם הוא בטענת ברי, הנתבע נשבע שבועה קלה – שבועת היסת (שו"ע חו"מ עה, ז). אם התובע טוען טענת ברי, והנתבע משיב בטענת שמא, הנתבע יכול להיפטר בשבועה, אבל הוא חייב בדיני שמים לשלם (שם, ט).

לאור זאת, עולה השאלה האם הנתבעים נחשבים כמי שטוענים טענה וודאית (ברי) או טענה מסופקת (שמא). על פניו, כיוון שהנתבעים טענו שאינם זוכרים מה סוכם הרי זו טענה מסופקת. אולם מרש"י (בבא מציעא כו ע"ב ד"ה נקיטנא) עולה שגם טענה המבוססת על הערכה הקרובה לוודאי נחשבת לטענה וודאית לעניין חיוב שבועת היסת, וכך גם כתב הרא"ש (בבא מציעא ב, ט) והמרדכי (שבועות, תשעב). גם השולחן ערוך (חו"מ עה, יז, מקורו בדברי הרמב"ם הל' טוען ונטען א, ז) עולה שאדם שטוען טענה שהיא "קרוב לוודאי" נחשבת לטענת ברי, וכך נראה מהכרעת הרמ"א (חו"מ עה, יז) שהביא את דברי המרדכי שלעיל.

לפי דבריהם של רוב הפוסקים, דברי הנתבעים המתבססים על הערכה קרובה לוודאי, נחשבים כטענת וודאית. לפיכך, בעניין התביעה הנוגעת להשכרת הרכב הנתבעים פטורים ואין חיוב גם לצאת ידי שמים.

2. טענות התובע בעניין יתרת המשכורת

לטענת התובע הנתבעים חייבים לו 1,000 ₪ שלא שולמו לו עבור עבודתו, לטענת נתבע 1 הוא העביר לנתבעת 3 את הכסף בידיעת התובע. התובע הודה שביקש מנתבע  1 לעשות זאת, אולם, נתבע 1 לא הציג הוכחה שאכן הסכום הועבר לנתבעת 3. נתבעת 3 השיבה שקיבלה כסף מנתבע 1 עבור חובות אחרים ולא נאמר לה שהכסף כולל תשלום עבור התובע.

כאשר שומר מוסר את החפץ שבידו לאדם אחר הוא נפטר מהחיובים שלו, כפי שעולה מדברי השולחן ערוך (חו"מ קכא, א). אלא שאין הוכחה שהנתבע 1 העביר את הכסף לנתבעת 3 שמכחישה מצידה את קבלת הכספים. במקרה כזה פסק השולחן ערוך (חו"מ קכא, ח) שאם שליח טוען שלא קיבל את הפיקדון מהשומר כדי להחזירו לבעליו, והשומר אומר שנתן לו, השליח נשבע היסת ונפטר, והשומר נשבע ונפטר. על פי נתבע 1 ונתבעת 3 יכולים להיפטר אם יישבעו.

בימינו נהוג לפדות את השבועה בממון, בערך בשליש התביעה, ולכן יש לחייב כל צד ב-333 ₪, מדין פשרה. להבנת הדיינים מבחינה מוסרית ראוי ששני הצדדים ישלמו יחד את כל ה-1,000 ₪, משום שאין זה הגון שהתובע יפסיד בגלל המחלוקת בין הנתבעים מי אשם באי תשלום שכרו.

מסקנה: שני הנתבעים ישלמו כל אחד 333 ₪, וחלה עליהם חובה מוסרית להשלים את התשלום ל-1000 ₪.

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר