שנת תשפ"א | שבת פרשת תרומה

אז איך מגנים על החלש בלי לעוות דין?
שאלה זו הטרידה את הנביאים, את חז"ל ואת הראשונים.
בשבוע שעבר הסברנו כי ההלכה הקובעת שהדיינים הם החוקרים, מגבילה את כוחם של עורכי הדין, ומנטרלת את עוצמתו הכלכלית של אחד הצדדים שיש בידו אפשרות לקבל שירות משפטי מעולה, כאשר לצד השני אין יכולת שכזו.
בדברינו הבאים נדגים את הטיפול בבעיה מכיוון נוסף.
הפסוקים האחרונים של ספר משלי מציפים את הבעיה (לספר משלי מצורפת מגילת "אשת חיל" החותמת אותו).
וז"ל הכתוב: "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף: פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן" (ל"א  ח – ט).
מן הפסוקים עולה השאלה: איך אפשר להבטיח צֶדֶק גם לעָנִי וְאֶבְיוֹן בלי לעבור על איסור התורה: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ"?
מי הוא האילם? רש"י מסביר באמצעות הביטוי הבא בפסוק "כָּל בְּנֵי חֲלוֹף", וז"ל: "אלו הן היתומים שחלפה עזרתם והלכה לה". דברי רש"י מבוססים על המדרש: "פתח פיך לאלם כנגד היתומים הוא אומר שאינן יודעין לטעון ועוד שאין יודעין בעסק אביהם שבית דין טוענים בשבילן הוי 'אל דין כל בני חלוף' זה בני המת שחלף והלך לבית עולמו" (במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י סימן ד).
היתום הוא אילם משתי בחינות:
א. הוא חלש, שהרי אביו שפרנס את המשפחה והגן עליה, עבר מן העולם.  
ב. הוא לא מתמצא בעסקיו של אביו, והוא עלול ליפול טרף לשיניהם של תאבי בצע.
לכן חובה מוטלת על הדיינים לעזור ליתומים. רש"י לא מסביר מה היחס בין המלצת הפסוק במשלי לאיסור התורה, ומה מוסיף הפסוק הבא שם: "פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן".
בתלמוד הירושלמי מובאת המימרא הבאה: "רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדיניה ולא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה, על שם 'פתח פיך לאלם' " (סנהדרין פ"ג ה"ח, עיינו גם בבלי כתובות דף לו ע"א). רב הונא מרחיב את היריעה הצרה שהמדרש ורש"י בעקבותיו פתחו. לדבריו כל בעל דין שלא יודע כיצד לטעון ולכן הוא נחשב כאִלֵּם בבית הדין, הדיינים הופכים לו לפה ועוזרים לו. עדיין קשה, הרי לכאורה התורה אסרה זאת.
הרמב"ם, ביד החזקה, מסביר את שני הדברים וז"ל: "ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט להבינו תחלת הדבר משום 'פתח פיך לאלם', וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין" (סנהדרין פרק כא הלכה יא). הרמב"ם מרחיב עוד יותר את היריעה, אבל גם מגביל את השימוש בה. מצד אחד, האילם לדעתו הוא כל מי שאיננו יכול להביא את עמדתו כראוי לפני בית הדין. מצד שני, מותר לעשות זאת רק במשורה – "לסעדו מעט להבינו תחלת הדבר", אסור לדיינים לנהוג כעורכי דין, הוא מצטט את האזהרה ממסכת אבות "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" (פרק א משנה ח, עיינו שם בפירושים נוספים). הרמב"ם, שתמיד ממליץ על "שביל הזהב", מדריך את הדיינים גם פה: "וצריך להתיישב בדבר זה הרבה". הדיינים חייבים לשמור על האיזון בין החובה לשפוט אובייקטיבית, ללא משוא פנים, לא לעשיר ולא לדל. ומצד שני לדאוג שצד אחד לא ינצל את חולשותיו של השני. 

הבה נתפלל שגם ברשת "ארץ חמדה - גזית", נזכה לשמור תמיד על האיזון, לצעוד ב"שביל הזהב" ולדאוג לקירוב הרגע בו נזכה למחיית עמלק, שהיה חזק על חלשים: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כ"ה יח) ול"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה ח).