שנת תשפ"א | שבת פרשת תרומה

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / תביעות קטנות / אלול תש"ף / תיק מס' 80070

דיין: הרב יוסף כרמל 

המקרה בקצרה: התובעת נסעה ברכבה ברחוב חד סטרי, הנתבע יצא עם רכבו מחנייה ופגע בצד ימין של רכב התובעת. מיד לאחר התאונה התובעת אמרה בנוסח כזה או אחר כי היא אשמה בפגיעה. התובעת תיקנה את הרכב במחיר של 6,184 ₪, והיא תבעה את הביטוח של הנתבע, שלא היה מוכן לשלם את הנזק בטענה שהתאונה לא אירעה באשמת הנתבע. התובעת מבקשת לקבל פיצוי בשיעור הנזק, התובעת אינה מסכימה לתבוע את חברת הביטוח של הנתבע אלא תובעת אותו באופן אישי.
לטענת הנתבע, התובעת נסעה במהירות, ולכן הוא לא יכול היה לעצור ולמנוע את התאונה שאירעה. ממילא התובעת היא שאשמה בתאונה, למרות זאת הוא לא תבע אותה משום שהנזק לרכב שלו לא היה גדול.
התובעת הסכימה שהיא נהגה במהירות גבוהה מאשר היא נוהגת בדרך כלל, אך ככל הנראה לא עברה את המהירות המותרת. מיד אחרי התאונה היא אכן הודתה באשמה מתוך לחץ, אך היא לא אשמה וניתן לראות זאת לפי מקום הפגיעה. 

פסק הדין: הנתבע ישלם לתובעת 6,284 ₪ עבור נזקי התאונה והוצאות משפט. 

נימוקים בקצרה:

א. כללי החיוב בתאונות דרכים
הרא"ש (שו"ת הרא"ש קא, ה) קבע כי תאונה בין רוכבי סוסים היא בגדר "אדם המזיק", וכך גם נפסק בשולחן ערוך (חו"מ שעח, ט). מכאן שגם תאונה בין כלי רכב היא בגדר אדם המזיק.
ישנן כמה דעות בשאלה מי אחראי במקרה של נזקים הדדיים שנגרמים מתאונת דרכים, לדעת הרמב"ם (חובל ומזיק פרק ו) בנזקים הדדיים חייב האדם שנסע ש"לא ברשות" – כלומר, בצורה שאינה מקובלת. ואילו לדעת רש"י (בבא קמא מח ע"ב, ד"ה הזיקו) מי שעושה מעשה אקטיבי חייב בנזקים שנגרמו, ומי שנפגע פטור. אך גם לרש"י במקרה שבו המזיק נסע "ברשות" – בצורה המקובלת, ואילו הניזק נסע "שלא ברשות" - בצורה שאינה מקובלת, יש לפטור את המזיק.
בימינו, נסיעה ברשות פירושה נסיעה על פי חוקי התעבורה (פתחי חושן נזיקין א, הערה עא, הרב יועזר אריאל, תחומין יט).

ב.  הנתבע עבר על תקנות התעבורה
בית הדין קבע על פי צילומי התאונה כי רכב הנתבע הוא שפגע ברכב התובעת. פעולת הנזק היא הכניסה לנתיב שבו נסעה התובעת, ובמקרה שלפנינו חל סעיף 64(ב)(2) לתקנות התעבורה הקובע כי על נהג היוצא מחנייה להיזהר שלא לפגוע ברכב הנוסע בכביש. בנוסף לפי צילומי התאונה הנתבע יצא מהחנייה בצורה מהירה מדי.

ג.  הדין כשיש ספק אם התובעת עברה על תקנות התעבורה
בין התובעת לנתבע היתה מחלוקת האם התובעת נהגה במהירות מופרזת, כלומר, האם גם התובעת עברה על חוקי התעבורה. לכאורה הדין במקרה כזה היה צריך להיות שהמוציא מחברו עליו הראייה (ערוך השלחן חו"מ שעח, כ). אלא שבמקרה זה, בו ברור שהמזיק נהג שלא ברשות, ויש ספק האם הוא נפטר מחיובי הנזק, הרי שעל המזיק להביא ראייה שהוא פטור (כך עולה מחזון איש ב"ק ז, ז). כך עולה גם מהרמב"ם (שאלה ופקדון, ב, ח) שקבע שאם יש חיוב לשואל מדיני נזיקין (מגיד משנה), ויש ספק אם הוא פטור – אין לפוטרו בלא ראייה (ראו עוד קובץ שיעורים בבא בתרא, תרנח; הרב אברהם שיינפלד, חוק לישראל נזיקין עמ' 395-398).
אשר על כן, במקרה זה כל זמן שהתובע לא יוכיח שגם הנתבעת עברה על חוקי התעבורה, הוא נשאר בחזקת חייב.

ד.  משקל הודאת התובעת בעת התאונה שהיא אשמה
בעת התאונה התובעת הודתה באחריותה לתאונה, אולם, בבית הדין היא חזרה בה מהודאתה. בית הדין קיבל את חזרתה של התובעת משלוש סיבות:

     1.  התובעת לא ויתרה על זכויותיה, אלא רק אמרה בדרך התנצלות שהיא מיהרה, בעת שבידיה לא היו העובדות המלאות. יש לחלק בין הודאת בעל דין בעובדות, לבין שיפוט של בעל הדין את הפעולות שהוא עשה, שאין להגדירם כהודאת בעל דין.

     2.  ההודאה לא נאמרה בפני עדים, ולכן יש ראשונים רבים הסבורים שאין לה תוקף (המאור הקטן, סנהדרין ז ע"ב, שיטה מקובצת בבא בתרא מ ע"א, בשם הראב"ד).

     3.  התובעת טענה שההודאה באשמה נאמרה בזמן שהיא היתה לחוצה והסבר זה הוא בגדר אמתלא המבטלת את ההודאה (בית הדין ירושלים יד, עמ' שסה, על פי  שו"ע חו"מ כ, כא)

ה.  אי הגבלת אחריות לגובה ההשתתפות העצמית
הנתבע טען שעל התובעים לפנות לחברת הביטוח שלו, וממנו אפשר לתבוע לכל היותר את סך ההשתתפות העצמית. בית הדין דחה טענה זו והבהיר כי מי שהזיק חייב לשלם את הנזק בעצמו. אמנם בדרך כלל יש בין המזיק לבין חברת הביטוח הסכם שחברת הביטוח תשלם במקומו. אולם, במקרה שחברת הביטוח לא מעוניינת לשלם, המזיק חייב לשלם בעצמו (שו"ת משנה הלכות יז, קסו, פד"ר מקוון פס"ד כא אות ג). לפיכך, הנתבע נושא בכל האחריות לנזק.