שנת תשפ"א | שבת פרשת ואתחנן

חמדת שנת השבע: מדוע תוספת השביעית בטלה כאשר אין מקדש?

קרבה שנת השבע, שנת השמיטה. איסורי השמיטה כבר מתחילים: החל מסוף השבוע הזה אסור לנטוע עצי פרי.
בעזרת ד', בשבוע הבא, נבאר עד מתי מותר לנטוע ולשתול צמחים שונים? ואת הטעמים לכך.
בעבר איסורים נוספים היו מתחילים לקראת השמיטה. הפרקים הראשונים של מסכת שביעית עוסקים בלוח הזמנים של השנה הששית, ופירוט מתי נאסרת כל מלאכה: החל מחג הפסח אסור לחרוש בשדה התבואה, החל מחג השבועות אסור לחרוש בפרדסים וסביב עצי פרי, ועוד.
הגמרא במסכת מועד קטן (דף ד' ע"א) אומרת שבזמן שבית המקדש אינו קיים, תוספת השביעית איננה חלה.
השבוע התאבלנו על חורבן הבית. מה חסר ומה השתנה מאז החורבן? סביר שהזכרנו את הקרבנות ועבודת הכהנים. את היכולת להביא קרבן לכפרה, ואת תחושת הקרבה לד' בבואנו להתפלל בבית שאיווה לו. מסתבר שלא העלנו על דעתנו שחורבן הבית משפיע על תוספת השביעית!
מהו המקור לקשר זה? בגמרא שם נאמר ששלוש הלכות למשה מסיני נאמרו יחד: תוספת שביעית (בד בבד עם היתרים מיוחדים לחרוש סביב עצים בנסיבות מסוימות; זו ההלכה שנקראת "עשר נטיעות"), מצוות הקפת המזבח בערבות המיוחדות לכך, וניסוך המים שבסוכות. כשם שלא ניתן לקיים את מצוות סיבוב הערבות סביב המזבח וניסוך המים כאשר בית המקדש אינו קיים, כך הלכות תוספת שביעית אינן מחייבות בזמן שבית המקדש אינו קיים.
הקשר בין הערבה וניסוך המים, הלכות הנעשות במקדש, מובן. אך כיצד תוספת שביעית, המתקיימת בשדה, מתחברת ותלויה בהן?
ראשית עלינו להבין את מצוות סיבוב הערבות וניסוך המים.
אנו חוגגים את סוכות בבוא הסתיו, בכלות הקיץ הארוך. בעולם בו תלויים במאגרי מי גשמים, סוכות הוא הזמן בו מפלס המים הוא הנמוך ביותר. דווקא אז אנו נדרשים להוכיח את ביטחוננו בקב"ה, לשאוב מים ולהשקיע אותם בקודש, ולא בעצמנו. כך אנו מוכיחים את אמונתנו שהגשמים יבואו מיד בכלות הרגל.
כאשר אנו נושאים את הערבות בבית הכנסת, זכר לערבות במקדש, עיקר התפילה היא על הגשם. הדין שאנו מתפללים עליו בהושענא רבה עוסק בדין על המים, בהתאם לנאמר במשנה (מסכת ראש השנה פרק א משנה ב) "בחג (הסוכות) נידונים על המים".
הערבה וניסוך המים הם פנייה לדין של הקב"ה על המים.
בזמן שבית המקדש קיים, השגחת ה' הרבה יותר ניכרת. ניסוך המים והערבה שבמקדש פונים בצורה מאוד ישירה להשגחה זו. בעוונותינו חרב הבית, מקום המפגש המובהק בין ישראל לאביהם שבשמיים איננו. מעבר למצוות הרבות שבטלו, גם הפנייה הישירה שהייתה במקדש, וההשגחה הישירה עלינו; הקשר בין מעשינו לבין רצון ה', אינם.

השמיטה מחוברת מאוד להשגחת ה'. נגענו בכך בשבוע שעבר, כאשר מנינו את טעמי השמיטה: הביטחון בד' שימלא חסרוננו אחרי נטישת הקרקע ("ועשת את התבואה לשלוש השנים"). סמיכה על חסדו כאשר אנו מוותרים על חובותינו ("נתון תתן לו ... כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך"). נגענו באתגר הגדול שהשמיטה מציבה, אתגר כה גדול שנראה שקשה לעמוד בו ללא הבטחות הברכה שניתנו על קיומן בפרט. קיום השמיטה נראה כה תלוי בהשגחת ד' וברכתו, שתהיה ניכרת במציאות, עד כדי שהסמ"ע (סימן סז סק"ב) מציע שלא שייך לקיים את השמיטה בזמן שהשמיטה איננה מחייבת מן התורה, מפני שברכת ד' אינה חלה אלא כאשר מקיימים את השמיטה מן התורה! החזון איש (שביעית סימן יח אות ד) חולק עליו, ואומר שאם חז"ל מתקנים שנקיים את השמיטה מדרבנן, זה גם מחייב את בית הדין של מעלה לקיים את ההבטחות שניתנו על קיום השמיטה. שניהם מודים שלא סביר לקיים את השמיטה ללא ברכת ד' המיוחדת לה! 

איסורי תוספת שביעית אוסרים את הכנת הקרקע לשנת השמיטה. עלינו לסמוך על הקב"ה שיבול השנה השביעית יצמח כראוי ללא הכנה זו. מיד בהיכנס חג הסוכות נחגוג את חג הסוכות, ונתפלל על יבול השנה הזו.
כל עוד איננו יכולים לקיים את תפילות הגשם במקום אשר יבחר ד', תוך עשיית המצוות המלוות את תפילה זו (ניסוך המים והקפת הערבה סביב המזבח), הקשר בינינו ובין הקב"ה, ותודעת ההשגחה עלינו, אינם שלמים מספיק בכדי שהתורה תדרוש ממנו להניח לקרקע לצמוח מעצמה בשנה השביעית. כל עוד איננו יכולים להתפלל על גשמי השנה הקרובה בבית המקדש, עם הערבות וניסוך המים, בצורה שלמה, התורה איננה מצפה שנקיים את תוספת השביעית. 

בהמשך לתענית בה פתחנו את השבוע, אנו תפילה כי נזכה במהרה לבנות את ביתו, לחוש את השכינה בתוכנו, ולהרגיש את השגחתו הנשגבה עלינו, על כל עם ישראל, ועל העולם כולו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר