שנת תשפ"א | שבת פרשת ראה

פרשת השבוע: כיצד מתפללים? או כמה צריך להאמין ו/או להתפלל או להשתדל? (ח"ג)

בסוגיית התפילה עסקנו בפרשת ואתחנן ובפרשת עקב, מכמה היבטים.

ננסה לבחון סוגיה זו גם מההיבט של התפילה - בפרט, ושל וההנהגה כמאמינים - בכלל.

כמה צריך להתפלל וכמה צריך להשתדל? והיכן מיקומה של האמונה?

בפרשתנו מצויין כי יש מקום שיבחר לעבודת השם, לאחר שהבחירה תתברר, יפסלו כל שאר המקומות. וז"ל הכתוב: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב ה).

המקום אותר בימי דוד המלך, שהקדיש את חייו למוצאו, למרות הקשיים המרובים. כך מתאר דוד המלך את תהליך החיפוש וההקרבה שנדרשו ממנו: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְקֹוָק לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיקֹוָק נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב:  אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי:  אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיקֹוָק מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב..." (תהלים קל"ב א – ה).

אם כך, כיצד מתפללים? או כמה צריך להאמין ו/או להתפלל או להשתדל?

נבחן את השאלה, באמצעות עיון באחד הרגעים הקשים ביותר בחיי דוד בכלל, ובתהליך בחירת ירושלים בפרט, כשדוד נאלץ לעזוב את ירושלים לאחר פרוץ מרד אבשלום.

עם עזיבת העיר פגש דוד את ראשי משפחות הכהונה, שני הכהנים הגדולים צדוק ואביתר שרצו להצטרף למחנהו עם "כלי הנשק החזק ביותר" שעמד לרשות עם ישראל מאז יציאת מצרים – ארון הברית (עיינו שמו"א ד' ז-ח). וז"ל הכתוב: "וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר" (שמו"ב ט"ו כד).

דוד סרב לקחת את הארון עמו, והכריז את אחת ההכרזות האמוניות החזקות ביותר בתולדות עמנו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ:  וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו" (שם כה-כו).

דוד מאמין באמונה שלמה בצדקת דרכו - הפיכת ירושלים למרכז חייו של עם ישראל ובהכרזתו כי נמצא "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם". לכן, אין מקום אפילו לשקול לקחת את הארון שוב לתקופת נדודים. יש רק את ירושלים ואם אכן הקב"ה בחר בדוד הוא יחזיר אותו לשם, דווקא לשם. אם ח"ו דוד לא צדק, הוא מקבל על עצמו את הדין.

זמן קצר אחר כך דוד עומד שוב במבחן האמונה. אחד מסוכניו בישר לו: "וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם" (שם לא). מעמדו של אחיתופל היה מיוחד במינו, הכתוב מגדירו בדרך הבאה: "כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל" (שמו"ב ט"ז כג).

דוד קיבל מכה אנושה, אבל הוא איננו מאבד את אמונתו ובטחונו בקב"ה. הוא הולך בדרכו של משה רבנו ומשתמש גם בסגנונו כשהתפלל תפילה קצרה על אחותו ושותפתו לדרך, מרים הנביאה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְקֹוָק" (שם, ט"ו לא).

מהאמונה עבר דוד אל התפילה הקצרה.

דרך זו הצליחה מאוד, מיד שלח הקב"ה ארוכה למכתו: "וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ" (שם לב). חושי הארכי הוא זה שהפר את עצת אחיתופל, בסייעתא דשמיא עצומה, שהייתה תוצאה של אמונת אומן. הוא זה שאיפשר, בסופו של יום, את חזרתו של דוד לירושלים, למלכותו, ובהמשך גם את כל ההכנות לבניין בית המקדש ב"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם".

רק בשלב זה עשה דוד גם השתדלות והשאיר בירושלים סוכנים, שידווחו לו בהמשך על פעולותיו של אבשלום. אחימעץ ויהונתן, הבנים קלי הרגלים של צדוק ואביתר, הם שנבחרו למשימה זו.

פה המקום להעיר כי בסופו של דבר התבררה השתדלות זו כמיותרת, הבעיה הייתה נפתרת גם ללא התערבותם.

(פירוט הדברים יופיע, בע"ה בתחילת שנת תשפ"ב, בספרי צפנת שמואל – מלכות דוד).  

פרשיה זו צריכה להאיר את דרכינו ולשמש נר לרגלינו בכל דרכי חיינו,
קודם אמונה, אח"כ תפילה (אפילו קצרה) ורק בסוף גם השתדלות מותרת.
נסכם ונאמר שמי שיש לו סייעתא דשמיא (שהיא נגזרת מדרגת האמונה)
צריך הרבה פחות השתדלות. במילים של חז"ל
"המקבל עול תורה פורקין ממנו עול דרך ארץ"
(במדבר רבה, חקת, פרשה יט סימן כו).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר