שנת תשפ"ב | שבת פרשת וישלח

פרשת השבוע: עוד על נִצָּב וגם על קרבה וקרבנות

נִצָּב והשרש י.צ.ב בהופעות שונות, חוזר פעמים רבות במכוון בפרשתנו. עמדנו על כך בדברינו לפרשת וישלח תשע"ו.

נביא עוד הופעה נסתרת של הביטוי ונסביר את הקשר שבין המשמעות הפנימית של נִצָּב ובין המשמעות של קָרְבָּן.

עבודת השם בתקופת האבות התנהלה בשלוש דרכים:

א. הקרבה על גבי מזבח.  ב. ניסוך על גבי מצבה. ג. תפילה ולימוד תחת עץ.

לעתים מופיע גם שילוב של שתים או שלוש מהדרכים, ניתן לכך דוגמא. במעמד קבלת עול מלכות השמים של מחנה יעקב, עם חזרתו ארצה (בראשית ל"ה א-ח) מופיעים גם הפסוקים הבאים: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:... וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ". במפורש נזכרים העץ – הָאֵלָה והמִזְבֵּחַ.

לפרשיה זו מקבילה בפרק האחרון של ספר יהושע, מעמד דומה מאוד מתואר גם שם באותו מקום: "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה ... וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ...וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְקֹוָק" (יהושע פרק כד פסוק א – כו). יהושע הקים מצבה מתחת לעץ המקודש (עיינו ברד"ק שם). לכן בספר שופטים המקום המקודש הזה נקרא: "וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם" (ט' ו). מקור זה מוסיף לנו מידע נוסף, במקדש ד' מתקופת האבות שהיה בשכם נצבו מזבח, שני עצים אֵלָה ואֵלוֹן וגם מצבה.

כבר הסברנו בעבר כי השורש י.צ.ב רומז לנוכחות שכינה - התקרבות.

על המזבח הקריבו, מה פירוש?

נציע כי המטרה היא לא להקריב אלא להתקרב, גם כדי להיות במצב של קירבת השכינה.

מתחת לעצים המקודשים התפללו (לשוח בשדה) ולמדו (אברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים) גם זו דרך חשובה להרגיש נוכחות שכינה.

השכל מאפשר ללומד לעסוק במופשט ולא להיות שקוע במוחשי. ככל שהאדם חושב יותר עמוק, הוא יכול להבין יותר רעיונות מופשטים. ככל שהאדם חושב עמוק יותר בדברי תורה, כך הוא יכול להתחבר יותר אל הדבר הכי רחוק מהעולם המוחשי, הוא יכול להתחבר אל השכל האלוקי.

בעולמם של עובדי האלילים, שהיה עולם כל כך מגושם וחומרי, העיקר היה התשלום, ההקרבה, הניסיון לרצות את כוחות הטבע. זו הייתה המשמעות של הזבח - הבשר שנשרף ואכילת החלקים האחרים של הקורבן.

האבות, למרות כל מה שסבב אותם, הצליחו לקחת את האנשים שאיתם לחיות חיים רוחניים, חיים שמשמעותם ניסיון להיות מחוברים לשכינה ולהבין מה משמעותה של המציאות האמיתית.

אברהם ויצחק בדורות הקודמים ויעקב ישראל עתה, מנסים להקים בסיס לעם שישאף בכל מאודו להיות במצב של "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים ע"ג כח).

הבה נתפלל כי נוסיף יותר אחדות ונוסיף יותר ישרות. כך נבטיח נוכחות של שכינה, וממילא עם השכנת השכינה נחיה חיים רוחניים יותר, שעיקרם העדפת הרוחני על הגשמי ושימוש בשכל להתחברות אל האלוקות, שהיא הדבר המופשט ביותר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר