שנת תשפ"ב | שבת פרשת מסעי

חמדת שנת השבע: בעיית ייצוא פירות השביעית

בשבוע שעבר למדנו שאסור להוציא את פירות השביעית לחוץ לארץ, ועמדנו על שני טעמים מרכזיים לכך:

א.     בחוץ לארץ לא רגילים לקיום מצוות התלויות בארץ. ישנו חשש שלא ישימו לב שאלו פירות שביעית, ולא ישמרו על קדושתם כראוי.

ב.     פירות השביעית צריכים להתבער דווקא במקומם, בארץ ישראל.

עמדנו על היחס בין חובת הביעור לבין איסור ההוצאה לחוץ לארץ. חובת הביעור נובעת מהחובה שאכילת פירות השביעית תהיה בתודעה מתמדת שאנו אוכלים על שלחן אלוקי משותף. לכן הביעור צריך להיות דווקא במקום ה"שלחן גבוה", בארץ ישראל, ולא בחוץ לארץ.

נעמוד כעת על השלכות הלכתיות של ההבחנה הזאת.

שאלה גדולה וכבדה שעולה מדי שמיטה היא שאלת הייצוא. מספר ענפים בכלכלה הישראלית מבוססים בעיקרם על ייצוא לחו"ל, הכוללים ייצאו של פירות וירקות מסוימים. הייצוא עומד בתחרות מתמדת עם חקלאים מארצות אחרות. הפסקת הייצוא לשנה אחת עלולה להרוס את אפשרות הייצוא בשנים שאחרי השמיטה, מה שעלול לגרום לייבוש ענף זה. האחרונים עמדו על מספר הצדקות הלכתיות לייצוא.

כאמור, הביעור ואיסור ההוצאה קשורים זה לזה. כאשר הפירות כלים מהעצים, יש להשיב את הפירות שבבית למרחב הציבורי, מכיוון שבהחזקתם בבית יש נישול של זכות הציבור (כולל החיות) בפירות. הוצאת הפירות לחוץ לארץ פוגעת גם בזכות יושבי הארץ בפירות. הפירות אמורים להישאר בארץ בגלל שליושבים סביב השלחן של הקב"ה – שלחן גבוה,  יש זכות בפירות, לא לאלו שעזבו את השלחן וחיים בחו"ל.

על סמך זה מציע הגר"ח ברלין הצעה מפתיעה: נניח שמגדלים פירות מסוימים לייצוא בלבד. לכאורה יושבי הארץ לא יכולים להתעקש על זכותם בפירות, מכיוון שהפירות מעולם לא גודלו עבורם. אילו רק זכות המקומיים הייתה נלקחת בחשבון, לא היו מגדלים את הפירות הללו כלל.

הרידב"ז דוחה את דברי הגר"ח ברלין. אמנם הוא מסכים עם העיקרון, אך אומר שבפועל הפירות גדלו בארץ. האינטרס של הנוטע שנטע את העץ אינו רלוונטי כאשר מגיעה השמיטה והקב"ה מפקיר את הפירות לכל!

הרב יעקב אריאל מקבל את הדחייה, אך מציע נפקא מינה מהעיקרון: עודפי ייצור. אם בארץ יש די והותר מפרי מסוים, יושבי הארץ אינם יכולים לטעון שהוצאת הפירות הללו לחו"ל פוגעת בזכותם בפירות.

הגרש"ז אוירבך מציע פתרון קרוב: למכור את הפירות לנכרי כאשר הם מתחילים לצמוח. נשים לב: אין אפשרות למכור את הפירות אחרי שצמחו, שהרי הם כבר מופקרים, ואסור לסחור בפירות שביעית. אין אפשרות הלכתית למכור את הפירות לפני שהם קיימים (אין אפשרות הלכתית למכור חפץ שעדיין אינו קיים). בצירוף סברת הגר"ח ברלין, הגרש"ז מתיר למכור את הפירות לפני שהם בשלים לנכרי. חשוב להבחין שלא מדובר כאן בהיתר מכירה הרגיל. היתר מכירה הרגיל הוא למכור את הקרקע לנכרי, וכך להינצל מאיסורי שמיטה שונים. הגרש"ז מדבר על השתתפות עם הנכרי בפירות עצמן. מעת שהפרי נעשה של הנכרי, אין לנו אפשרות למנוע ממנו את ייצוא הפירות (נכון שמכרנו לו ושיתפנו אותו בעסק שלנו כדי שייבחר בייצוא, אך לכאורה גם בזה אין איסור).

פאת השלחן מציע לייצא רק אחרי זמן הביעור. זה מבוסס על מספר שיקולים:

-        לפי חלק מהשיטות, בהגיע הביעור יש להפקיר את הפירות, ולאחר מכן הפירות כבר אינם קדושים. אם כך כבר אין איסור לייצא אותם.

-        לפי שיטת הרמב"ם, בעת הביעור יש חובה להשמיד את הפירות. אם המטרה היא לשמור על זכות יושבי הארץ, לפי שיטת הרמב"ם אחרי הביעור אין לאף אחד זכות בפירות (הרב אריאל מתנגד לטענה זו: לא יתכן שנטען שמותר לנו להשתמש בפירות בגלל שמוטל עלינו לאבד אותם!).

-        גם לפי הסוברים שחובת הביעור היא הפקר, ואחרי ההפקר הפירות עדיין קדושים, אם כל איסור ההוצאה לחו"ל נועד לוודא שהביעור ייעשה בארץ, אחרי הביעור אין סיבה לאסור את ההוצאה.  

כמובן שהצעה זו איננה מסייעת ליבול שיתקלקל מיד אחרי הביעור. אך הוא טוב ליבול שאין לו מועד ביעור (כמו אתרוגים), ולתוצרת ששורדת לטווח ארוך, כמו יינות, על כך ניתן ללמוד בהרחבה כאן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר