שנת תשפ"ב | שבת פרשת ראה

חמדת שנת השבע: שמיטת כספים כהכנה למעמד הקהל

השבת אנו מתחילים את חודש אלול (ל מנחם אב, א' דר"ח אלול), הגיע הזמן להתכונן למצוות שמיטת הכספים, וזו גם הזדמנות ללמוד משהו מפרשת השבוע. 

בפרשתנו (דברים טו, א-ב) נאמר "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה – שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'".

מתי הוא "מקץ שבע שנים"?

האבן עזרא מסביר שלכל דבר יש שני קצוות. אם כך, הקץ- הקצה יכול להיות בתחילת השנה או בסופה.

הרמב"ן חולק על דבריו, ואומר שוודאי שפשט הפסוק הוא שהשמיטה היא בסוף השנה. יתרה מכך, חז"ל דורשים את ההשוואה בין לשון "מקץ שבע שנים" בפסוק שלנו, לבין פסוקים אחרים:

ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות:  בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם:  הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את  כל דברי התורה הזאת: (דברים פרק לא, י-יב)

פסוקים אלו מצווים שכל עם ישראל יתאסף יחד "מקץ שבע שנים" למעמד הקהל. מכיוון שידוע לנו שפסוק זה עוסק בסוכות של מוצאי השמיטה, ברור שגם הפסוק שלנו, "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה", עוסק בסוף השביעית, ולא בתחילתה.

מעניין שחז"ל רואים צורך לנסות לברר אם "מקץ שבע שנים" של שמיטת כספים עוסק בתחילת או סוף השנה, בעוד "מקץ שבע שנים" של פרשת הקהל אינו דורש בירור. מובן לחז"ל, ללא בירור נוסף, ש"מקץ" זה עוסק בסוף השנה השביעית. מדוע "מקץ" השמיטה דורש בירור, ואילו "מקץ" ההקהל אינו? 

בפסוקים הבאים נאמר:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (דברים פרק טו פסוק ט)

"שנת השבע שנת השמיטה". מה משמעות כפילות זו? כאשר מתכוננים לשנת השבע, שהיא גם השנה בה משביתים את הקרקע, מתחילים לחשוב מחדש אם כדאי לתת הלוואות. משמע כאן שחובת שמיטת הכספים היא יחד עם תחילת השבתת הקרקעות.

לכאורה גם יש הגיון מסוים בכך. בזמן שמשמיטים את הקרקעות, ומכירים בכך שהקרקע איננה שלנו אלא של הקב"ה, זהו גם הזמן בו מוותרים על החובות. ביום בו מפסיקים לטפל בקרקעות שלנו, מפסיקים לדרוש חובות. 

אם כך, מדוע באמת זמן שמיטת הכספים מגיע רק בסוף השנה השביעית?

מצד אחד, שמיטת הקרקעות מתחילה בתחילת השנה. אך המשמעות של שמיטת הקרקעות תגיע רק לקראת סופה. בתחילת השנה החקלאי עובד, אך אינו זוכה לפירות. בשנת השמיטה הוא נח ממלאכתו ואינו עובד. בתקופה זו של השנה הוא אינו מרגיש את החוסר. החוסר יורגש בסוף השנה, אחרי שתעבור עונת הקציר והבציר והמסיק, וזכותו על היבול לא יהיה שונה מזכות שאר החברה, אזי תגיע המשמעות האמיתית של השוויון של החברה כולה בקרקעות. 

כאשר אנו חשים את הזכות השווה לכולם בארץ ישראל, שאין לאחד יותר זכות לאכול מפריה ולשבוע מטובה מלאחרים, זהו הזמן המתאים להעמיד את כולם במעמד הקהל, שחזור של "כאיש אחד בלב אחד". לכן ברור לחז"ל שהזמן הנכון למעמד זה הוא בסוף השמיטה. 

עתה גם הגזירה שווה בין זמן השמטת הכספים ומצוות הקהל מובנת יותר. לא מדובר בהשוואה בלשון הפסוק בלבד. הפסוקים מנוסחים בצורה שווה ומקבילה בכדי להזכיר לנו שהדרך להגיע למעמד ראוי של הר סיני, עלינו לוותר על החובות של החלשים. על ידי הדאגה לזולת, בזכות הוויתור, נזכה למעמד משותף של עם ישראל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר