שנת תשפ"ג| שבת פרשת לך לך

חמדת השבת: בימי נחמיה בן חכליה

בשעה טובה ומוצלחת אנו עוברים להלכות שבת. 

"אבא, לצייר ציור בשבת זה מוקצה?" 

בתודעה של ילדים מוקצה הוא עיקר השבת. ולא בכדי: אבות המלאכה הן פעולות מאוד מסוימות, שאין אנו בהכרח נתקלים בהם מדי שבת. שאלת המוקצה, לעומת זאת, אופפת את השבת כולה: מה מותר לי לטלטל, במה מותר לי להשתמש? 

בתפילתו לקב"ה, נחמיה מזכיר את החיזוק הרוחני הכללי שעשה בעם ישראל:

בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד:  וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם:  וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:  הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת  הַשַּׁבָּת: פ  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:  וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם:  וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת: ס  וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ: פ (נחמיה פרק יג, טו-כב) 

המסחר נמשך כרגיל גם בשבת. נחמיה סגר את השערים כדי שהסוחרים יראו שאין טעם להביא את הסחורות בשבת. אך נראה שזה לא הספיק. היה קשה מאוד לשכנע את הסוחרים להפסיק את המסחר, גם אחרי שמספר פעמים לא הרוויחו מכך דבר. חז"ל מבינים שנחמיה גזר שתי גזרות מרכזיות: גזירה האוסרת לסחור בשבת, וגזירה על טלטול כלים. 

בברייתא בגמרא (שבת דף קכג ע"ב) נאמר שנחמיה גזר איסור טלטול על כל הכלים כולם, למעט כלי אוכל בסיסיים. בהמשך חזרו והתירו לטלטל כלים שונים. 

אם בימי נחמיה לא היה איסור לסחור וגם לא לטלטל כלים, מהו האיסור עליו עברו הסוחרים? 

ניתן למצוא סיבות לאסור את המסחר ואת טלטול הכלים. הרמב"ם מסביר שקשה לסחור בלי לכתוב, אם כך ראוי לאסור את המסחר שמא יכתוב. הרמב"ן מסביר שמכירה של חפץ בודד אסורה מדרבנן, אך ניהול של מסחר אסור מפני שזה פוגע בחובת השבתון של השבת. עיון בפסוקים ילמד על מספר איסורים אחרים: כאשר חסרה סחורה, הסוחרים דרכו בגיתות בשבת כדי לספק לשווקים עוד יין וגם העמיסו על החמורים ועברו על איסור מחמר. 

אך מההקשר של הפסוקים נראה שהמלאכה שהטרידה את נחמיה יותר מכל היא המשא, ההוצאה מרשות לרשות. קרוב לבלתי אפשרי לעסוק  במסחר בלי להוציא מרשות לרשות. 

כאשר נחמיה גוזר איסור טלטול על רוב מוחלט של הכלים, זה מייצר מצב בו אדם חושב היטב על לפני כל כלי שהוא מרים: האם כלי זה כלול בגזירה? האם מותר לי להרים או לטלטל אותו? בשבועות הקרובים נלמד על ההיתרים שהתירו וחזרו והתירו טלטול של כלים שונים, אך התודעה הזאת נשמרת: לפני שאדם מרים כל חפץ בשבת, עליו לשאול את עצמו מה ההגדרה ההלכתית של החפץ?, האם מותר לו לטלטל את החפץ הזה בשבת?. לכל אדם שחי בעיר שאין בה עירוב יש סיפור דומה: שכחתי משהו בכיס בשבת ויצאתי לרשות הרבים, התלבטתי מה לעשות. שכחתי משהו ביד או על היד ויצאתי החוצה, מה אמורים לעשות במצב כזה? הגזירה המחייבת אותנו לחשוב היטב על כל חפץ שאנו מרימים מסייעת במניעת איסור הטלטול. לכן הגמרא במסכת שבת (דף קכד ע"א) אומרת כדבר מובן מאליו שוודאי שאיסור הטלטול מבוסס על איסור הוצאה. 

אך יתכן ואיסור הטלטול מסייע מעבר להוצאה בלבד. הצורך שלנו להיות מודעים לכל חפץ שאנו מרימים בשבת מחזק את תודעת השבת בדעתנו כל הזמן. יש בכך גם קיום של 'שמור את יום השבת' – זה מזכיר לנו את הזהירות הדרושה בכדי להימנע מאיסורי שבת, אך גם קיום של 'זכור' – לרגע איננו שוכחים ששבת היום לה'. 

בשבוע הבא נגלה טעמים נוספים לאיסור טלטול מוקצה, ונתחיל להגדיר את ההגדרות הבסיסיות של האיסור.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר