שנת תשפ"ג| שבת פרשת וישב

חמדת השבת: העומק הרוחני העומד בבסיס איסור מוקצה מחמת גופו

בפרשת השבוע האחרון (פרשת וישלח), כאשר יעקב מתכונן לפגישתו עם עשו, הוא מסדר את המשפחה בסדר מאוד מסוים, כמו שנאמר בפסוק: " וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: (בראשית לג, ב). חז"ל מסבירים את משמעות הסדר בביטוי ששגור בפינו "אחרון אחרון חביב". כלומר, מי שיותר חביב על יעקב הוכנס מאוחר יותר בטור ההולך לפגוש את עשו. לא נעים לדבר על כך בפה מלא, אך ההיגיון מאחורי החלטה זו מובן: יעקב חושש מהאלימות של עשו. מן הסתם מי שנמצא בקדמת השיירה ייפגע ראשון, וככל שנמצאים רחוק יותר, הסיכוי לברוח, להסתתר ולהינצל גבוה יותר.

הקב"ה ברא עולם ומלואו, ולאחר מכן ברא את האדם. ניתן למצוא מספר התייחסויות שונות לכך בדברי חז"ל:
חלק מהמדרשים מתייחסים לבריאת האדם אחרון כחיסון לגאוות האדם. אל תחשוב שאתה הדבר החשוב ביותר, אפילו היתושים היו כאן לפניך!
התייחסות מקבילה לכך רואה בכך אזהרה: הכל היה במקומו ותיפקד לפני שהגעת. היזהר לא להרוס את הסדר הנהדר שיצרתי לפני בואך. יהא זאת הרס גשמי, כמו פגיעה באוצרות הטבע, או פגיעה רוחנית, שלא תגיעו ל"וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים". יתרה מכך, לעולם יש פוטנציאל לייצר משהו נפלא ונהדר: לשאת את שם ה' בתוכו, להיות מרכבה לשכינה. היזהרו לא לפגוע בפוטנציאל האדיר הזה!
מדרשים אחרים מתייחסים לכך שהאדם הוא "אחרון חביב". כמו הכלה המגיעה אחרונה לחופתה: רק אחרי שהאורחים לקחו את מקומם, בעלי התפקידים הסתדרו במקומותיהם המיועדים, אפילו החתן והוריו כבר תחת החופה, כולם נושאים עיניהם לכלה, שללא ספק עומדת במרכז האירוע. הסימבוליות ברורה: אל תקראו לי עד שהכל מוכן. כך הקב"ה בורא עולם, מכין אותו עד תום, ורק כאשר הוא יכול לזהות שהעולם הוא "טוב מאוד" הוא מכניס אליו את האדם.
נראה שאין מחלוקת בין הגישות הללו. מדובר בצדדים שונים של אותו המטבע.
הקב"ה ברא עולם, אליו הוא הכניס את הפוטנציאל לנשיאת שמו. מי שנושא בתפקיד האדיר, הנפלא, אך באחריות הגדולה הזו, הוא האדם. יש כאן כוח אדיר, אך אשרי אדם מפחד תמיד, שמא לא יצליח, וחלילה יעשה את ההיפך. כאשר חז"ל מתייחסים לאדם כ"נזר הבריאה", אין כוונתם שהאדם הוא הדבר הטוב ביותר בבריאה, אלא הדבר הבולט ובעל המשמעות הגדולה ביותר. אם הנזר פגום, זה פוגע בכל הלבוש. אם הוא נקי וזך, הוא יכול לעורר פליאה ולתת כבוד וגאון. האדם נברא אחרון כדי שיהיה ברור שבעולם הגשמי, הוא אמור להיות בעל הבית. מזמינים אותו רק כאשר הכל מוכן, ומעתה נראה מה הוא יעשה עם מה שהונח לפניו. מציגים בפניו את תמונת גן העדן, ואומרים: בכוחך לא רק לשמר את מה שהונח כאן, אלא גם לרומם אותו. מצד שני, בכוחך גם לפגוע בו קשות. זכור שהכל היה כאן לפניך, ואם אינך מרים את העולם ומגביה אותו להיות מרכבה לשכינה, חבל שנבראת. אין מחלוקת בין המדרשים: האדם הוכנס אחרון כדי לסמל את האחריות שיש לו על הבריאה. לאחריות זו יש שני פנים: פן אחד של ציפייה לגדלות שהאדם יכול לקבל על עצמו, וצד שני של החשש מההרס שהוא חלילה עלול להטיל אם ימנע מקשר עם הקב"ה.
כאמור, אחרי שכל העולם נברא, האדם הונח בעולם, לעבדה ולשמרה. לנצל את החומר שבעולם כדי לקדם את הרוח שמאפשרת לעולם להגיע לקב"ה. על האדם לקחת את השפע שבטבע ולנצל אותו לצורכו, וכך להיות מסוגל לעבוד את ה'.
זו עבודתנו בששת ימי המעשה: לקחת את אוצרות הטבע, לעבד לשפר ולשפץ אותם, להכין אותם לקידום העולם האנושי, וכך העולם האנושי נבנה באופן שמאפשר את הקשר עם הקב"ה.
בשבת האחריות שונה. בשבת אסור לנו לקדם את העולם האנושי. האדם מצווה להתייחס לכל מלאכתו כעשויה: ההכנה שכבר עשית בימי המעשה מהווה התשתית שלך לעבודת ה' בשבת, לא פחות ולא יותר. וכך בשבת מתמקדים ברוח בלבד. אין מקום לקידום החלק הגשמי של העולם. אין מקום לקחת את אוצרות הטבע ולעבד אותם. בכניסת שבת אנו יוצרים מצב סטטי: המרחב של הטבע, הזמין לאדם בימי המעשה, יישאר במרחב הטבע, והמרחב האנושי, הכולל את מה שהאדם הכניס מהטבע והכין לשימושו, הוא הזמין לו. לכן אסור לקצור או לגזוז את הצאן, אסור לבשל ואסור לעבד את העורות. ל"ט אבות המלאכה הן המלאכות המעבדות את חומר הגלם שהקב"ה סיפק לנו בעולם, והופכות אותו לשימושיות עבור בני האדם. זו מהות המלאכה האסורה בשבת.
איסור מוקצה מחמת גופו הולך צעד נוסף, ואוסר שימוש במרחב של הטבע, גם ללא עיבוד. לא רק שאסור לסתת אבנים באופן שהופך אותן לשימושיות יותר, אסור אפילו להגדיר מחדש אבן שטרם הוכנסה למרחב האנושי באופן שיהפוך אותה לשימושית. עצם שינוי היחס לאבן מ"אבן בטבע" ל"מושב" או "מעצור לדלת" הוא כבר ערבוב של הרשויות, האנושי והטבעי, דבר הנוגד את רוח השבת.
בשבת עלינו להתמקד במה שכבר פיתחנו, להסתפק בו, ולראות איך אנו, כקהילה וכמשפחה, יכולים לעבוד את ה' בכלים המצויים בידינו בכניסת השבת.

 תודה לידידי ר' הלל לוין שהעלה בראשי את המחשבות שהובילו לטור הזה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר