שנת תשס"ג | שבת פרשת קדושים

שו"ת במראה הבזק

(מתוך ח"א)
לוס אנג'לס, ארה"ב                  Los Angeles, U.S.A
אב, תש"ן

קביעת תענית על השואה.

שאלה:
תענית אסתר היא צום לזכר אסון אשר לא התרחש. למה אין ימי צום לזכר אסונות אשר התרחשו בפועל.
כגון, רצח ע"י צלבנים באירופה, הפוגרומים, השואה? למה היהדות הפסיקה לקבוע מועדים וימי זכרון לפני 2000 שנה? (הערה: אני לא יכול לקבל את העובדה, כי היה צורך בסנהדרין במשך אלפיים השנים האחרונות, כדי לקבוע דברים. איש אחד, אב אחד, יכול לשנות את העולם). האם "ארץ חמדה" יכולה לשנות זאת? אני בטוח כי אם ייקבעו ימי צום לזכר ימים אלו, הם יישמרו מיד על ידי כל יהודי בעולם.
 
תשובה:
ראשית, יש לציין שתענית אסתר איננה זיכרון ל"אסון שלא קרה", אלא, כפי שכותב החפץ חיים במשנה ברורה[1]:
"מתענין בתענית אסתר, כי בימי מרדכי ואסתר, נקהלו ביום י"ג באדר, להלחם ולעמוד על נפשם. והיו צריכים לבקש רחמים ותחנונים, שיעזרם ד' להנקם מאויביהם. מצאנו, כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענין. שכן אמרו חז"ל, שמשה רבינו ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה. ואם כן, בודאי, גם בימי מרדכי היו מתענים באותו היום. ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי"ג אדר. ונקרא "תענית אסתר", כדי לזכור שהשם ית' רואה ושומע כל איש בעת צרתו, כאשר יתענה וישוב אל ד' בכל לבבו, כמו שעשה בימים ההם".
ומדוע לא קבעו ג' ימי תענית, זכר לשלושת ימי הצום שגזרה אסתר. עונה ה"בית יוסף" — על הטור במקום — "משום שאין גוזרין גזירה על הציבור שקשה לעמוד בה".
ואם כן, גם בדבר שאלתך. קשה לקבוע תעניות ממש, באיסור אכילה ושתיה, ולגזור על הציבור תקנות שלא יוכלו לעמוד בהן, שהרי לצרותינו בגלות לא יספיקו כל ימות השנה בבכי ובמספד.
בעיה נוספת, מתעוררת בקביעות תעניות על אסונות שפקדונו בגלות. הלא מבינים אנו שכל צרותינו באו לנו "על כי אין אלוקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה" (דברים ל"א י"ז). בחטאינו נחרב בית חיינו וגלינו מעל אדמתנו. הרי אנו משולים למת, כי אין חיינו בגלות — חיים, ללא אלוקי אמת ורוח נבואה וחכמה. "ואין לנו שיור רק התורה הזאת", "ואין המת מרגיש באיזמל". אם נבוא כעת לקבוע תענית על השואה — ולא בתשעה באב, אלא ביום אחר שתהיה חומרתו כמוהו — יש חשש שלא נשיג את המטרה של "תשובת אמת", שלשם כך הן התעניות, ואולי, אף נגרום לטעות אצל הבריות לחשוב שאין קשר בין מיתת צדיקים וקדושים, עם ד' בגלות, לבין עזיבתם את שולחן אביהם וחורבן בית המקדש.
וכן מובא בתלמוד[2]: עולא ורב חסדא הלכו יחדיו וראו בית צדיקים שנחרב נאנח רב חסדא, אמר לו עולא: כך אמר רבי יוחנן, "מיום שנחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו..." ואמר רבי יוחנן, "עתיד הקב"ה להחזירן לישובן..." ראה עולא שלא נתנחם רב חסדא בכך, הוסיף ואמר: "דיו לעבד שיהא כרבו". מפרש רש"י, שהרי בית המקדש חרב שהוא ביתו של הקב"ה. ומבינים אנו מכאן שאם נתאנח ונתענה על האסונות שהמיטה עלינו הגלות, נטשטש בכך את סיבת הדבר — חורבן המקדש.
ואכן, כאשר עלתה שאלה זו לדיון פומבי במדינת ישראל, לפני מספר שנים, הוחלט לעשות ימי איזכור כדוגמת יום השואה והגבורה, ויום הזיכרון לחללי צה"ל בלי תענית. וגם את יום הקדיש הכללי, הצמידו לי' בטבת שהוא יום תענית קבוע. וכן יש לזכור ולבכות, על אשר ארע לעמנו מיום עוזבם את ארץ אבותם, בימים ובתעניות שמלכתחילה הוגדרו כימי "בכיה לדורות".
כל זה אמור, כמובן, כלפי הכלל, הציבור. אך יחידים, חסידים, דורשי טובת עמם — הבוכים תדיר על המצב בו אנו נתונים — יכולים לקבל על עצמם תעניות לתפילה, שתיקה מדיבור חולין וכו', והכול לפי כוחותיו של האדם, שלא ירבה בכך, שהרי עלול להמעיט כוחו, שהיה יכול להשתמש בו לעזרת עם ד', באופן מעשי יותר. "וכל המעשים יהיו לשם שמים".
ולסיום, אנו ודאי מאמינים, כי יש יכולת ליחיד מבני עם ד' לשנות את העולם כולו, אך לא רק באנחה ודכאון "על המים הזדונים שעברו על נפשנו". אלא בעיקר בשמחה של מצווה ותלמוד תורה בארץ ישראל שאנו מייחלים לד' ית' שיעיר רוח ממרום, ותשוב לנו הנבואה, החכמה ורוח קודש, כאן, על אדמת ד'.
 

[1]  שו"ע אורח חיים, סימן תרפ"ו, ס"ק ב'.
[2]  מסכת ברכות, דף נ"ח, ע"ב.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר