שנת תשפ"ד| שבת פרשת תרומה

פרשת השבוע: זהב, כסף ואבנים טובות - התקרבות אל הקב"ה (חלק א')

"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן ...אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות כה, ג-ז).

רשימת החומרים היקרים, הפותחת את פרשתנו, ישמשו לבניין המשכן וכליו.

עם ישראל השתדל להדר גם בבניית מקדשי המעט - בתי הכנסת, ששימשו את עמינו, בעיקר אחרי חורבן בית ראשון ושני, וסמכו זאת על הפסוק "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שם, טו, ב) ועל דרשת חז"ל: "חייב אדם לעשות ציצית נאה, ומזוזה נאה, ולכתוב לו ספר תורה נאה, ... שנאמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", עשה לפניו מצות נאות, כדברי ר' ישמעאל" (מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק ג הלכה יז). אומנם, כבר שם מצינו את הדעה החולקת של אבא שאול, וז"ל: "אבא שאול אומר הדמה לו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון" (שם).

אם כך, במה חולקים התנאים?

רבי ישמעאל רואה בתרומת הזהב ושאר החומרים היקרים קיום מצווה, כחובה להדר כפשוטו בביצועה - "חייב אדם". לעומתו, אבא שאול רואה בהידור הרוחני את העיקר, הדרך הנאה היא להדר בעבודת המידות ולדבוק בצדדים הרוחניים של עבודת השם, זוהי המשימה העיקרית בחיי היהודי – להידמות לקונה "מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון".

על הפסוק בספר משלי: "יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת" (כ, טו), מצינו במדרש: "וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת", לפי שנפשו של משה היתה עגומה עליו, אמר (משה): הכל הביאו נדבתו של משכן ואני לא הבאתי, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שדיבורך חביב עלי מכל אילו. תדע לך שהוא כן, שמכולם לא קרא הדיבור אלא למשה, דכתיב "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א) (ויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה א [ו]).

בפסוק זה נזכרים החומרים היקרים זָהָב וְרָב פְּנִינִים, לעומתם מופיע הביטוי: שִׂפְתֵי דָעַת.

הציבור תרם לבנין המשכן זהב..., הנשיאים תרמו אבנים יקרות לאפוד ולחושן, לאחר תרומות אלה היו מספיק חומרים יקרים. למשה רבנו לא נשארה משימה בתחום זה, והדבר ציער אותו מאוד. לכן ניחמו הקב"ה בכך, שהזכות שלו היא להביא לעם ישראל את הדיבור האלוקי, את עשרת הדיברות ואת שאר חלקי התורה, המלמדים אותנו את ערכי המשפט והצדקה, באמצעות שפתיו, שהיא הרבה יותר גדולה. יכולת השימוש בשִׂפְתֵי דָעַת היא כְלִי יְקָר יותר מזָהָב וְפְּנִינִים. הרעיון הזה מכוון לרעיון של אבא שאול בברייתא בניסוח אחר, עם דגש מיוחד על הביטוי שִׂפְתֵי.

בהמשך אותו מדרש, הרעיון בא לידי ביטוי בדרך נוספת וז"ל: "ר' תנחומא פתח יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת"  (משלי כ, טו). בנוהג שבעולם אדם יש לו זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו, מה הנייה יש לו?!" רעיון זה מופיע מיד גם בניסוח הבא: "דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית".

הדעת היא הנכס היקר ביותר שאדם יכול לרכוש, וברכישתו הוא אמור לעסוק בעיקר ימי חייו.

ננסה לבחון מה היא הדָעַת, מה משמעותה מבחינת עבודת ד'?

כלל הברזל בהבנת הפסוקים מכוון אותנו למקום הראשון בו מופיע ביטוי זה בכתוב. דָעַת מופיעה לראשונה בסיפור הבריאה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד..." (בראשית ד, א).

איש ואשה המקימים בית זוכים לבנות משכן לשכינה. כמאמר חז"ל "דריש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן" (סוטה דף יז ע"א). הקשר הגופני חייב להיות ביטוי לקשר נפשי רוחני עמוק ומרומם. לכן, אין זה פלא שבמקביל לבנית המשכן, התורה בפרשתנו מבטיחה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) בתוך המשכן ובתוך כל משפחה. זה הבסיס למגילת שיר השירים, המדמה את הקשר בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, באמצעות הקשר בין הדוד והרעיה. כשם שתרומה פיזית בלבד איננה מספיקה כך גם אין להסתפק בקשר פיזי כדי לבנות בית נאמן בישראל.

חיזוק הקשר בין בני הזוג, דיבוק החברים של כל חלקי האומה, הוא המתנה שקיבלנו בארבעת החודשים האחרונים, מי שרוצה בבניין המקדש חייב לעסוק תחילה באיחוד הכוחות כולם ולהירתם משתי הבחינות.

כך ננצח את אויבנו הרשעים!

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר