שנת תשס"ג | שבת פרשת ניצבים וילך

שו"ת במראה הבזק

 (מתוך ח"ג)
 
קליפורניה, ארה"ב            California, USA
מנחם אב תשנ"ג

אופני החיוב ללכת לדין-תורה כאשר והתחילו לדון בערכאות

שאלה:
לראובן יש סכסוך עם לוי ולאה אמו. ידוע שלוי הוא גברא אלימא כבר מילדותו, ויש לו משפטים רבים בבית-המשפט בלוס אנג'לס.
ראובן רצה לקנות קרקע מלוי ולאה, אך לא הצליח למצוא הלוואה, ולכן לא קנה. לאחר כשנה לוי איים על ראובן להורגו ואף היכה את אחיו של ראובן מכות נאמנות. ראובן תבע את לוי בבית-משפט, ובית-המשפט קבע שאסור ללוי להתקרב אל ראובן או ביתו או בני משפחתו במרחק של אלף מטר.
לאחר כשנה של דיונים בבית משפט כאשר הדין כמעט הוכרע שלוי יצטרך לשלם לראובן כמה מאות אלפי דולרים, ביקש לוי לדון בדין-תורה.
יצוין, שכל צד הוציא כסף רב על עורכי דין, וכן ידוע שבעבר היו ללוי משפטים עם יהודים ומעולם לא ביקש דין-תורה.
האם ניתן לומר שראובן אינו חייב ללכת לדין-תורה מהטעמים הבאים:
I.       לוי ידוע כאדם אלים, וברגע שראובן מבטל את תביעתו, מותר ללוי להתקרב אליו או לביתו.
II.    אחרי שהם כבר דנים בבית-המשפט, זה נחשב ששני הצדדים הסכימו לבית- משפט.
 
האם חייבים ללכת לדין-תורה או שיכולים להמשיך לדון בבית-המשפט?
 
תשובה:
לפי התיאור שכתבת, לא רק לוי עשה שלא כהוגן, אלא גם ראובן היה צריך לפנות עם תביעתו לבית-דין, ולא לתבוע תביעה כספית[1] בערכאות[2], אלא אם כן קיבל היתר מפורש מבית-הדין לעשות כן[3]. בדיעבד, כשהפסקת המשפט בערכאות כרוכה בהפסד ואף בספק סכנה, אין הוא חייב לעצור את התהליך[4], אבל עליו לפנות לבית-הדין בבקשה להתיר לו לידון בערכאות. אם אפשר לעכב את המשפט, מה טוב; אם לאו, אפשר לעבוד במקביל. אין צריך לומר בבית-המשפט שמשתמשים במערכת משפטית חלופית, ואם יוודע להם על ההליכה לבית-הדין, אפשר להסביר שזו התייעצות רבנית דתית, אם כדאי לגמור את הסכסוך באופן המשפטי הרגיל או אופן אחר.
על בית-הדין לקבוע, אם ראובן יכול להמשיך את המשפט בערכאות, וכן אם יש לו על-פי דין-תורה זכות בכסף שהערכאות עומדים לפסוק או כבר פסקו לטובתו[5]. לא נראה שהעובדה, שלוי פנה (וכן בעבר כבר פנה פעמים רבות) לערכאות, תמנע ממנו את הזכות לדין-תורה לפחות במקרה זה, כשגם ראובן לא נרתע מלתבוע את לוי באותה הצורה[6]. מאידך, יש סיכוי טוב שאחרי חקירת הנושא, בית-הדין יקח בחשבון את הרקע למעשה[7] ויקבע שמעשי לוי הם התחמקות, ולא רצון לציית לבית-דין[8]. על כל פנים, אין בעל-דין או כל גורם אחר שאינו יושב בבית-דין כשר לדון בנושא ולקבוע קביעות אלה[9].
הצעתו של הרב דהוי כאלו שני הצדדים הסכימו לדיון בבית-משפט, לא תעזור, כי השו"ע אומר, שגם אם קיבלו עליהם בפירוש בקניין, אינו כלום[10].
 

[1]  לגבי הבקשה לצו מניעה לשמור על נפשו – לא נראה שיש בזה בעיה, הן בגלל סכנת נפשות, הן בגלל שזה מתפקידה של המערכת המשפטית המקומית לתת הנחיות לזרוע המשטרתית, וזה בודאי בכלל "דינא דמלכותא דינא".
[2]  חו"מ סי' כו סעיף א.
[3]  שם סעיף ב.
[4]  מצאנו דעה המתירה לפנות לערכאות – כשיווצר הפסד, אם יחכה לטיפולו של בית-הדין. עיין ברמ"ע מפאנו (סי' נא) בענין הפונה לערכאות לעקל נכסי הנתבע, כשהנכסים יכלו, אם יחכה עד לדיון בבית-דין. וכן סובר הרשב"א בתשובה (מכת"י, מובא ב"הלכה פסוקה", סימן כו הערה 59) שאין לנדות מי שפנה לערכאות בלי רשות מחשש שמא יברח הנתבע (וצ"ע אם מותר גם לכתחילה). במקרה שלנו שסביר להניח, שבית-דין יתנו לו רשות, וכל שכן כשיש חשש גדול להפסד עצום וספק סכנה, יש לסמוך על הסברות האלה. גם יש סברה לומר שלהמשיך במשפט שכבר התחיל, קל יותר, ושאין לקונסו, מכיון שבזמננו אין מודעות לאפשרות ולחיוב ללכת לבית-דין של ישראל. על כל פנים, אם אפשר - בלי הפסד שאינו הפיך - כדאי לבקש דחייה עד שיקבל רשות מבית-הדין להמשיך.
[5]  ההיתר לדון בערכאות אינו מיועד לגרום לאימוץ דיני עכו"ם במקרה הצורך, אלא כדי להבטיח את זכותיו הדיניות על-פי דין-תורה, ועיין על זה ב"נתיבות המשפט" (שם ס"ק ג) בכסף הקדשים וב"ערוך השלחן" (שם סעיף ב), אם צריך בית-דין לברר שהנתבע חייב לתובע, או שמספיק שנראה להם, שיש לתובע תביעה חזקה על המסרב. על בית-הדין להכריע, בין היתר, גם בשאלה זו. אם יגבה על-פי הכרעת בית-המשפט כסף יותר ממה שמגיע לו על-פי דין-תורה, הרי זה גזל בידו.
[6]  זה לשון הרמ"א (שם סעיף א): "מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם, ואח"כ חוזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו, ויש אומרים דנזקקין לו, אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כו"מ, והסברא ראשונה נראית לי עיקר". ה"נתיבות" (ס"ק ב) מביא ב' טעמים לדין שאין נזקקין לו: (א) דהוי כקיבל עליו קרוב או פסול, דאין יכול לחזור בו אחר גמר דין; (ב) משום קנס על שהלך לפני עכו"ם. ה"נתיבות" מצדד שהוא משום קנס, וכן מפורש בגר"א  (שם ס"ק ד). אם כן בנדון דידן ששניהם אשמים בעניין זה, לא נראה לקנוס א' ויהיה הב' חוטא נשכר, ובית-דין יזקק לדינם, וכן חילק הרמ"א עצמו ב"דרכי משה" (שם ס"ק ג), ועיין גם ב"תומים" (שם ס"ק ב) שכל דין הרמ"א הוא מפוקפק, ועיין עוד ב"יביע אומר" (חלק ז חו"מ סי' ה) שגם הוא מפקפק, ואכמ"ל.
[7]  "יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדיני ישראל" (שו"ע שם סעיף ב).
[8]  עיין "ערוך השולחן" (שם סעיף ה) שבית-דין יכולים לתת רשות ללכת לפני ערכאות גם אם השני טוען, שרוצה לידון בבית-דין אחר, אם לפי הבנתם הוא עושה דרך דיחוי. דבר זה דומה לסברת דין מרומה, שאם הדיינים מרגישים, שלא יצא דין צדק אם יפסקו לפי הכללים הרגילים, יסלקו עצמם מן הדין (סי טו). גם בנדון דידן יכול בית-הדין להשתמש בראיות נסיבתיות ולקבוע שהוא מתחמק, שאפשר לתת לערכאות לטפל בנושא, אם יש לתובע זכות ממונית על-פי דין-תורה.
[9]  פשוט הוא, ועיין בחו"מ (סי' יז). יש לציין גם את דברי הרמ"א (שם סעיף ה): "ולא יכתוב שום חכם פסק לא' מבעלי הדינין בדרך אם כן או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם". דין זה חל עלינו וכן על הרב, ולכן אין לדבר על סיכוייו לנצח וכו', אלא להדריך אותו בעניין התהליך המשפטי שעליו לעבור.
[10]  שו"ע שם סי' כו סע' ג.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר