|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת וישלחהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)מלכות אדם מול מלכות שמיים וחוקיהבשבוע שעבר ציינו כי כוחו של המלך מוגבל בכך שאינו יכול להוציא צו מלכותי כנגד דברי תורה. הגבלה זו ברורה אם נאמר שהמלך נבחר כדי לנהל את עניני הציבור בעיקר בתחום הסדר ציבורי והבטחת שלום הציבור מפני אויבים פנימיים וחיצוניים ומה לו ולעניני הלכה. כמו כן ניתן להסביר כי הגבלה זו באה להבטיח כי "מלכות אדם" לא תכחיש ח"ו "מלכות שמים" כחשש המובע בפרשת בקשת המלוכה "לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם" (שמו"א ח' ח). בשאלת הגבולות ומניעת ההתנגשות נדון בהרחבה בעתיד. ההגבלה השניה בכוחו של המלך היא לקנוס את המורדים בו קנס ממוני. הלכה זו עומדת בסתירה לכאורה לפסק הרמב"ם בהלכות אבל (פ"א ה"ט) "כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן, הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר וממונם למלך ונקברין בקברי אבותיהן". כדי להסביר זאת צ"ל שזה הסברו של הרמב"ם לפרשת נבות היזרעאלי (מלכים א כ"א). כיון שלא הייתה לאחאב היכולת להפקיע את כרם נבות גם על ידי הכרזתו כמורד במלכות "נאלץ" אחאב לרוצחו נפש כדי ליורשו. זו כנראה גם הסיבה שהרמב"ם בפרשנותו ל"משפט המלך" מסביר את הפסוק "ואת שדותיכם ואת כרמיכם…יקח" (שמו"א ח' יג) כזכות להשתמש ביבול בלבד, בזמן מלחמה, כשאין ברירה אחרת, ובתשלום (ה' מלכים פ"ד ה"ו). הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ג ה"י) והלכות סנהדרין (פי"ח ה"ו) פוסק שמותר למלך לדון רוצח שלא על פי סדר הדין וסדרי הראיות. הרמב"ם מסביר באמצעות זה את הבסיס ההלכתי להריגת הנער העמלקי, הטוען שהוא הרג את המלך שאול (שמו"ב א), רק בגלל הודאת פיו, שבודאי איננה ראיה בדיני נפשות. כפי שכבר ציינו גם בחז"ל המקור לכך קלוש. הרדב"ז ו"מגדל עוז" אומנם מציינים לירושלמי וכוונתם כנראה למס' סנהדרין (פ"ו ה"ג) אבל עיון במקור מוכיח שהוא כשלעצמו לא ברור (עי"ש) ועוד שלפי מקור זה כנראה שיש למלך סמכות להרוג, בלי כפיפות לסדרי הראיות והדין, לא רק כדי לבער רוצחים. לכן עדיין יש לבאר עוד, מה מקור הסמכות.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
וישלח