[1] אמרה תורה (דברים יב, ג-ד) "ואבדתם את-שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלקיכם". ושנינו בספרי (ז) "מנין למוחק אות אחת מהשם שהוא בלא תעשה, שנא' 'ואבדתם את שמם ...לא תעשון כן לה' אלקיכם'". דרשה זו מופיעה גם בגמ' (מכות כב ע"א, סנהדרין נו ע"א). וכן כתב רמב"ם ב"ספר המצוות" (ל"ת סה) "וכן אין מוחקין את השמות המוקדשין...שנא' 'אבד תאבדון לא תעשון כן לה' אלקיכם'". וכן פסק ביד החזקה (הל' יסודי התורה פ"ו הל' א) "כל המאבד שם מן השמות הקדושים והטהורים לוקה מן התורה", וכן פסק מרן בשו"ע (יורה דעה סי' רעו סע' ט).

2 שו"ת "נודע ביהודה" (מהדו"ת ח' או"ח סי' יז), "אף דליכא לאו דלא תעשון, מכל מקום אסור משום בזיון השם". ומוסיף ה"ציץ אליעזר" (שם אות ז), דהוא הדין והוא הטעם בבזיון כל כתבי הקודש, שאסור אפילו ע"י גרמא. אמנם במסכת שבת (קכ ע"ב) איתא שאם היה כתוב לו שם ה' על בשרו, מותר לו לטבול טבילה של מצוה אעפ"י שיימחק השם, כי גרמא שרי, אך שם הוא לצורך מצוה, ולכן מותר בגרמא, כי אין זה נחשב בזיון, אך לדבר הרשות אסור אפילו בגרמא, משום בזיון.

3 לעניין זה שם הוא אחד משבעה השמות שאינם נמחקים. באשר לשם ה' הכתוב בלעז, כתב הש"ך (סי' קעט ס"ק יא) שמותר למוחקו, וב"חוות יאיר" (הובאו דבריו ב"פתחי תשובה" סי' רעו אות יא) חולק וסובר, שאם נכתב באותיות עבריות, אסור למוחקו.

4 בפרק כל כתבי (שבת פט"ז משנה א) שנינו, "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה... "אע"פ שכתובים בכל לשון, טעונים גניזה", גם כתבי-הקודש שלא ניתנו ליכתב, ולכן מסיקה הגמ' (שם קטו ע"א) דאין מצילין אותם מפני הדליקה. כיום שהכל ניתן ליכתב, מצילין מפני הדליקה. עכ"פ משמע, כי ישנו איסור לאבד גם כתבי-קודש הכתובים בלעז, ולאו רק את השם כצורתו.

תוקף הדין: כתב רמב"ם ב"ספר המצוות" (ל"ת סה) "וכן אין מוחקין את השמות המוקדשין ואין מאבדין כתבי הקודש, שנא' 'אבד תאבדון לא תעשון כן לה' אלקיכם'". משמע לכאורה, כי איבוד כתבי-הקודש כולם אסור מדאורייתא, וכן כתב "מגן אברהם" (סי' קנד ס"ק ט). ואולם ב"יד ההלכה" (יסודי התורה פ"ו הל' ח) כתב "כתבי הקודש כולן ופירושיהן ובאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד, והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות". משמע, כי האיסור באיבוד כתבי-הקודש אינו אלא מדרבנן (וכן כתב התשב"ץ ח"א סי' ב' וב"עין יצחק" או"ח ח"ה ד).

וכתב ה"ציץ אליעזר" (ח"ג תשובה א סע' ג) שיש לחלק בין שני סוגי כתבי-הקודש: כתבי-הקודש שיש בהם שמות, הרי שאיבודם אסור מדין איבוד השם, ולכן הוא אסור מן התורה, ועליהם דיבר רמב"ם ב"ספר המצוות". אולם כתבי-קודש שאין בהם שמות איסור איבודם מדרבנן בלבד ובהם עסק רמב"ם בהלכות.

יש לציין שלדעת הנצי"ב ב"משיב דבר" (ח"ב סי' פ) התוס' חולקים על רמב"ם, וסוברים שכתבי-הקודש העשויים להתבזות, אם אין בהם אזכרות - מותר לאבדם.

5 כאמור לעיל ספרים שאין בהם שמות  איסור מחיקתם הוא מדרבנן. "אגרות משה" (או"ח ח"ד לט עמ' נ-נא)  מסביר זאת בכך שקיימים שני סוגי קדושה. קדושת ספרי-תורה היא עצמית מכיוון שהיא נובעת מעצם חובת כתיבתו. ואלו קדושת סתם ספרי- קודש אינה עצמית, מכיוון שבמקור נאסרו ליכתב, ורק התירו כתיבתם לצורך לימוד, וקדושתםה נובעת מזה שאפשר ללמוד בהם. לכן מסיק "אגרות משה", כי אם בלו ואינם יכולים לשמש עוד ללימוד, פקעה קדושתם.

6 במשנה שבת שם "כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדליקה...אע"פ שכתובים בכל לשון, טעונים גניזה".וכתב ב"באר שבע" (סי' מג ) שקדושת כתבי-הקודש אינה פוקעת ע"י כך שבלו, ויש לגונזם בקדושה. ועיין ב"מנחת יצחק" (ח"א סי' יז ויח) שאסר לשרוף עלי הגהה.

7 ניתן להעלות על הדעת פתרונות נוספים, כגון חפירה עמוקה בעזרת ציוד הנדסי כבד בה ניתן לקבור כמות כמעט בלתי-מוגבלת בשטח לא-גדול ועוד. קבורת כתבי-קודש אינה צריכה להיות דוקא במקום מיוחד לבית-הקברות עתיק או חדש, וניתן להשתמש למטרה זו בשטח מרוחק וזול יותר.

8 עיין ב"עין יצחק" (שם סי' ה) שאיבוד כתבי-קודש (ע"פ התשב"ץ ושאר אחרונים שהובאו לעיל) אסור מדרבנן, ואולם בזיון כתבי-הקודש אסור מדאורייתא, והוא נלמד מ"ושפך וכסה - במה ששפך, יכסה, שלא יהיו מצוות בזויות עליו". לכן יש לדון בשאלה, אם חל איבוד שמטרתו למנוע בזיון חל דין איבוד לצורך תיקון.

ב"ספר החינוך" מובא שמותר למחוק כתבי-קודש לצורך תיקונם (ובתשב"ץ ח"א סי' ב). מכיוון שכך, כתב "שבות יעקב" (ח"ג סי' י), וכן פסק "חזון איש" (יו"ד סי' קסד), ששריפה שתכליתה למנוע בזיון, הרי היא לצורך תיקון ומותרת (תוך הגבלות). אמנם "כנסת יחזקאל" (יו"ד סי' לז) חולק וסובר שאינה תיקון, ואסורה.

9 להיתר זה ניתן לצרף שיטות מספר אשר אמנם נידחו ע"י רוב הפוסקים, אך ניתן לצרפם כסניף להקל: 1. שיטת רש"י (סנהדרין נו ע"א) שאין קדושה אלא  על הנכתב בקלף כמו ספר-תורה (ודלא כרמב"ם ועוד); 2.שיטת "משאת בנימין"  (ב"אבני נזר" יו"ד סי' שעו) שבספרים הנדפסים אין קדושה (ודלא כט"ז שו"ע יורה דעה סי' רעא ס"ק ח ועוד); 3.שיטת "הלכות קטנות" (הובאו דבריו ב"ציץ אליעזר" ח"ג א יז) שאין קדושה נדפס ע"י גוי, ודלא כ"משיב דבר" ו"כנסת יחזקאל" (הובאו דבריהם שם) שחולקים; 4.כתב שאינו אשורי, לדעת חלק מן האחרונים - "בית דוד" (או"ח סי' קמה), "תאיר נרי" (יו"ד סי' ה), "מחנה חיים" (סי' כה) - אין בו קדושה (ודלא כ"מנחת יצחק" (ח"א סי' יז, יח) ועוד.

10 עיין ב"אגרות משה", הובאו דבריו בהע' 5 לעיל, המחלק בין שני סוגי קדושה, קדושת כתיבה וקדושת לימוד, ומסיק כי כתבי-הקודש שלהם רק קדושת לימוד קדושתם פוקעת ברגע שבו נתבלו באופן שאינו מאפשר את הלימוד בהם. לפי זה הוא מתיר את איבודם ע"י גרמא (בהשלכה למכלי-מיחזור).

11 הנחתם תתבצע בתוך שקיות נפרדות, כדי להפרידם מיתרת פסולת הנייר הנמצאת במכל, וכדי למנוע את בזיונם.

12 "אגרות משה" הנ"ל, וכן צידד הרב חיים דוד הלוי בשו"ת "עשה לך רב" (ח"ג סי' כח). וכן פסק הרב פנחס יעקב שיר, רבה של כפר סבא (עיין "אורות עציון", גליון ל, תשנ"ט). היתר זה מסתמך על כך, כי ההשלכה למכל-המיחזור הינה איבוד בגרמא . בעניין זה יש להעיר, כי מן הסוגיה בשבת המתירה לאדם שיש לו שם על בשרו לטבול, אע"פ שיתכן שהשם ימחק, משמע שגרם איבוד מותר. אמנם בסוגיה במגילה - לגבי תרגום ספר איוב ששיקעו תחת הנידבך -  מבואר שגרם איבוד אסור. לדעת "נודע ביהודה" משמע מסתימת השו"ע כגמ' במגילה שגרם איבוד אסור, וכן צידד למעשה "ציץ אליעזר" (ח"ג סי' א אות ז). אולם יש מן הפוסקים שסוברים, שגרם איבוד מותר, ה"ר אליעזר גורדון מטלז (סי' יב ב"שדי חמד", מערכת המ' כלל יא)

על-כל-פנים, בכתבים שאין בהם שמות, האיבוד בגרמא ע"י השלכה למכל-המיחזור מותר כדי למנוע את בזיונם (וכן פסק "אגרות משה" (או"ח סי' ד לט) וב"אחיעזר" (ח"ב סי' מח), וכן כתב בשו"ת "הר צבי" (סי' רלא ). ועיין עוד במאמרו של הרב שבתאי רפופורט ("עלון שבות", גליון 86) הדן במיחזור ספרי-קודש שבלו, ומסיק אף הוא להתיר, בצירוף העובדה שבמיפעל כתבים אלה בטלים ברוב. כמו-כן הוא מסיק, כי אין כל בעיה לעשות שימוש של בזיון בנייר ממוחזר מכיוון ש"פנים חדשות באו לכאן". דבריו גם הובאו במאמרו של הרב אורי דסברג (בתוך: "תחומין" ג), שעוסק בנושא זה וסוקר בסקירה מקיפה את כל השותי"ם העוסקים בו.

13 ב"תחומין" (שם) מציע המחבר שהמיפעל עצמו ימחזר את הנייר ע"י גרמא, אולם בנדון דידן, נראה כי ניתן לוותר על דרישה זו מכיוון שהמיחזור במדינתכם ודאי נעשה ע"י גויים.

14 "שבות יעקב" (ח"ג סי' י) וב"אחיעזר" (יו"ד סי' מח), וכן משמע ב"ציץ אליעזר" (שם). על-כל-פנים, אם השריפה נעשית בגרמא, הרי שאין להבחין בינה לבין מיחזור, אלא שבשריפה קשה להגדיר מעשה שיחשב לגרמא ("חזון אי"ש" שם), ועיין בהע' הבאה.

15 אצל האחרונים שהתירו לשרוף - "עין יצחק" ו"שבות יעקב" (שם ושם) - מצינו הגבלות מספר על אופן ביצוע השריפה, ולהן שתי מטרות: 1. לשמור על כבוד כתבי-הקודש; 2. למעט באיסור עד כמה שאפשר. לכן דרשו שהשריפה תתבצע ע"י אמירה לגוי שיאמר לגוי קטן שבות דשבות, ע"פ ה"אחיעזר" (ב' מח), שישרוף בגרמא (ע"י הדלקת האש בסמוך, ולא ע"י הצתת כתבי-הקודש עצמם וכן ע"י כיסוי כתבי-הקודש בכיסוי שימנע את שריפתם קודם הצתת האש והסרת הכיסוי רק לאחר שתידלק האש בסמוך. השרפה תתבצע בצנעה, מעט מעט, בתוך כלים. האפר שנוצר מן השריפה  יאסף וישמר, ולכשיפטר תלמיד-חכם - יקבר עמו. מכיוון שדרישות אלה קשות לישום ואופן הגרמא שנוי במחלוקת, כתבנו למעלה, כי אפשרות זו נמצאת בעדיפות שניה.

16 אכן ישנם דברי דפוס מרובים שנתפסים בטעות כקדושים, ואולם הדבר אינו כן. מוכח בגמ' ביבמות (קו ע"ב) בעניין גט חליצה שאע"פ שיש בו פסוקים, אין בגט חליצה קדושה. לכן פסק הרב אלישיב, הובאו דבריו בחוברת "אורות עציון" (גליון ל, תשנ"ט, עמ' 210), שהגדרת כתבי-הקודש צריכה להיות על-פי הסתכלות ובחינה שטחית, אם הכתבים עוסקים בתורה או שרק משובצות בהם אמירות תורניות פה ושם, ואין צריך לדקדק אם יש בהם פסוקים אם לאו.

לדוגמה, עיתון "הקהילה" ניתן להשליכו אחר הוצאת המאמרים התורניים שבו, גם אם יש בו אמירות יהודיות כאלה או אחרות.

17 עיין ב"אגרות משה" הנ"ל שמחה על ריבוי יצירת חומרים הראויים לגניזה, ומציע הצעות שונות, כיצד ניתן למנוע מצב בעייתי זה.